המחליקה האולימפית טוניה הארדינג הייתה פנומנלית כאשר עלתה על זירת הקרח, אבל תהילתה נודעה לה בעיקר בזכות פרשיה מזעזעת שבה הואשמה שנטרלה את יריבתה הגדולה ביותר ננסי קריגן, על-ידי שכירת בריונים שישברו את ברכיה. אחרי כמה סרטי טלוויזיה ודוקומנטריים של הסיפור המתוקשר, הגיעה הגרסה הקולנועית, "אני, טוניה", הנישאת על גל ביקורות נלהבות ושלוש מועמדויות לאוסקר .
את התסריט כתב סטיבן רוג'רס על-פי עדויות שגבה בעצמו מהארדינג ומבעלה לשעבר ג'ף גילולי, ובמקום להפוך את הסיפור לדרמה ביוגרפית רגילה, בחרו הוא והבמאי האוסטרלי קרייג גילפסי לקחת את הסרט לכיוון מהיר ועצבני במיוחד, כזה שהושווה לסרטי המאפיה של מרטין סקורסזי ("החבר'ה הטובים", "קזינו") ולקומדיות הפשע של האחים כהן ("בייבי אריזונה", "פארגו"). זה הופך את "אני, טוניה" לסרט מצחיק ומרושע, כזה שלא מתייחס בעדינות לגיבורים העלובים שלו, כאשר אחד הדברים השנויים בו במחלוקת הוא הדרך שבה הסרט מטפל בהתעללות שעברה טוניה הן מאמה והן מבעלה - לרוב במין קריצה, כאילו מזלזל באכזריות שלהם. עם זאת, הוא גם מנסה למצוא את הדרך להראות את הצדדים האנושיים יותר שלהם.
זה אומנם לא תמיד עובד, והסרט עובר לעיתים באופן מגושם בין סיפור על מעמדות ועל קושי להתקבל לחברה בעלת דרישות חסרות פשר, לבין פארסה פרובוקטיבית וחצופה. מצד שני, מכיוון שהוא איננו מתכוון להיות סיפור אובייקטיבי, אלא כזה המתרוצץ בין כמה נקודות מבט שאף אחת מהן אינה אמינה ("אין כזה דבר אמת", אומרת הארדינג בתחילת הסרט), הוא מייצר דיון מעניין למדי .
הצלחתו המרכזית נעוצה בשחקניו. את אמה המפלצתית של טוניה מגלמת שחקנית הטלוויזיה המהוללת אליסון ג'ני ("הבית הלבן") בהופעה אקסצנטרית שכנראה תעניק לה את האוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה; גם סבסטיאן סטאן ("קפטן אמריקה: חייל החורף") מצוין בתפקיד גילולי, וראוי לציין את פול ווקר האוזר כשומר הראש, ואת ג'וליאן ניקולסון כמאמנת. עם זאת, זוהי מרגו רובי בתפקיד הראשי שהופכת את "אני, טוניה" לסרט שראוי לראות. מאז פריצתה ב"הזאב מוול סטריט", האוסטרלית היפהפייה הזו הוכיחה כישרון גדול אפילו בסרטים כמו "יחידת המתאבדים". "אני, טוניה", שאותו גם הפיקה, מכניס אותה רשמית לליגה של הגדולים.
