אי-אפשר שלא להתפעל מכך שאולפני דיסני-מארוול ממשיכים לייצר אירועי ענק קולנועיים במותג שנמשך על פני כעשור. פועל יוצא מכך שבשילוב שאין לו אח ורע של תכנון לטווח רחוק, הבנה של הקהל והזמנים המשתנים, ושמירה על רמת איכות מרשימה למדי, מותג סרטי "הנוקמים" ממשיך לא רק לשלוט בקופות מאז "איירון מן" אלא גם להישאר רלוונטי.
את 2018 פתחו דיסני-מארוול עם "הפנתר השחור", סרט מספר 18 ביקום המשותף של גיבורי העל. בסדרת הקומיקס, שעליה הכול מבוסס, אותו פנתר שחור איננו אחד המותגים החזקים של מארוול, אבל בחטיבת הקולנוע של ענקית הקומיקס הבינו את החשיבות החברתית-תרבותית-קופתית של גיבור שחור, והעניקו לו סרט משלו. המהלך השתלם, והקהל האפרו-אמריקאי לא רק שנוהר לבתי הקולנוע, אלא הפך אותו לאירוע בסדר גודל כזה המוציא אליו הסעות מסודרות מבתי הספר הממוקמים בשכונות.
אומנם גיבורי על שחורים כבר היו בעבר (מ"בלייד" ועד האלי בארי כאשת החתול), אבל הפעם, לא רק שכמעט כל השחקנים שחומי עור ומרב העלילה מתרחשת באפריקה, הייצוג מגיע גם מאחורי המצלמה עם ריאן קוגלר ("קריד") - הבמאי האפרו-אמריקאי הראשון של עידן גיבורי העל החדשים. דיסני-מארוול גם בחרו להרחיב עוד יותר את הדמוגרפיה של הקהל שלהם, ואת הגיבור הקיפו בנשים חזקות שנוכחותן אינטגרלית לעלילה, ועל המצלמה אמונה רייצ'ל מוריסון, שזה עתה הפכה להיות האישה הראשונה בתולדות האוסקר המועמדת לפרס הצילום (על הסרט "פרחים בבוץ" של נטפליקס).
קודם לכן, ביקום הקולנועי של מארוול, הופיע הנסיך צ'אלה - להלן הפנתר השחור - בסרט "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" ולאחר מות אביו מלך וואקנדה, הצטרף רשמית לעלילות הגיבורים. בסרט הסולו שלו קיבל הפנתר (צ'דוויק באוסמן) עלילה שאינה משפיעה באופן ישיר על עלילות הנוקמים, אלא כזו שמעבירה את הזמן עד "הנוקמים: מלחמת האינסוף", שמאיים לשבור את כל הקופות בעוד כחודשיים. למעשה, אחרי כל השמחה על הייצוג הראוי, ועל העובדה שבאיחור ניכר האולפנים מכירים בכך שגם אפרו-אמריקאיים אוהבים ללכת לקולנוע, מה שנשאר לנו הוא עוד סרט מארוול נחמד. לא הרבה יותר מזה.
במסורת פס הייצור של סרטי הנוקמים, גם הפעם מדובר בהפקה מרהיבה, ליהוק מצוין של שחקנים נהדרים, קטעי אקשן סוחפים וכל אלו מבלי להזניח את ההומור ואת עיצוב הדמויות. אלו לא דברים שראוי לקחת כמובן מאליו, אבל גם לא מדובר באיזו פסגה חדשה. העלילה גנרית למדי ובתום הצפייה קשה להיזכר מי רצה מה.
מה שמוביל אותנו אל הדבר המעיק ביותר בסרט, והוא אורכו המוגזם, העומד על כשעתיים ורבע. זה זמן ארוך לדרמת אוסקר, שלא נדבר על סרט פופקורן, והסיפור בהחלט לא מחזיק את עומס הדקות. קיצוץ של חצי שעה לפחות היה הופך את "הפנתר השחור" למהנה הרבה יותר, ואפילו משאיר רצון לדעת עוד. עם האורך נותרת בסוף בעיקר תחושת ההתשה, המחריפה את הבעיות ואת דלות התסריט, ומעניקה לסרט תחושה של חוסר מיקוד - וחבל.
