תאגיד השידור כאן לוגו
ציון שנת השידור הראשונה של השידור הציבורי במתכונתו החדשה העיר מחדש את ציוצי הספק בנחיצותו. פרשן בכיר ב"גלובס" טען בסוף השבוע טיעון דו-שלבי: "קובלנץ שומר לא על הדמוקרטיה, אלא על שליטתו בתאגיד השידור" (אלי ציפורי, 25.5.2018), ולכן המסקנה היא ש"ישראל יכולה להסתדר גם בלי תאגיד השידור. מוטב לסגור אותו ולחסוך 700 מיליון שקל".
קריאה מעמיקה בטור לא תגלה הסברים לאי-נחיצותו של השידור הציבורי אלא התמקדות בכשלי מנכ"לו הזמני, אלדד קובלנץ. הכריכה של הביקורת על קובלנץ עם המסקנה על נחיצות השידור הציבורי היא העיוות האמיתי. צריך להתרכז בליטוף ובטיפוח השידור הציבורי ולמגר (ולזמבר) את הכשלים ואי-התקינות, ככל שהם קיימים.
נסביר: השידור הציבורי הוא למעשה טובין ציבוריים ומנגנון להתמודדות עם כשלי שוק. שידור ציבורי בא לענות על מספר צרכים חברתיים ודמוקרטיים. כפי שכבר נכתב בעבר, תפקידו, בין השאר, לייצר זירה של שיח ציבורי ולסייע בקיומו של שוק רעיונות המאפשר שיח אזרחי משוכלל. הוא מאפשר הפקה והפצה של מידע פוליטי, חברתי, כלכלי ותרבותי - ללא הטיות השוק המסחרי. הוא מאפשר אספקת תכנים באופן רחב לכל הציבור ולאוכלוסיות מגוונות, גם כאלה שהעניין המסחרי בהן מוגבל או שאינו קיים.
השידור הציבורי מהווה גם במה להבעת דעה לקבוצות רבות, בהן מיעוטים וקבוצות המודרות מהשיח הציבורי. רייטינג, אגב, הוא אינו המדד המרכזי שלפיו נבחן שידור ציבורי, ואינו המדד היחיד. הניסיון לשפוט ולהשוות שידור ציבורי לשידור מסחרי מתעלם מעיקר התכליות של השידור הזה, שטבען לרפא כשלים של טלוויזיה מסחרית.
חוסנה של דמוקרטיה כרוך באופן הדוק בקיומם החופשי של שוק רעיונות משוכלל ושל חופש ביטוי ודעה המשוחררים משליטה רובנית או ריבונית. לכן, חוסנה של דמוקרטיה תלוי בקיומו של שידור ציבורי איתן ואיכותי. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על קשר בין קיומו של שידור ציבורי במדינות דמוקרטיות לבין חוסנה של הדמוקרטיה בהן.
יש מי שחושב שהשוק הפרטי מעמיד פתרונות מספקים ומתאימים. זכותו. נראה כי הדעה המחקרית והמקצועית הרווחת מנוגדת לכיוון המחשבה הזה, וקיימת הסכמה רחבה על הצורך בשידור ציבורי בהיקף כלשהו, ששידורי חדשות בלבו. כמו כן ברור שהשידור הציבורי ונחיצותו, הם שאלות נפרדות מהאופן שבו נכון וראוי לנהל שידור ציבורי. גם על תאגיד השידור הישראלי, גלגולו החדש של השידור הציבורי בישראל, נצברה ביקורת.
חלק לא מבוטל ממנה אפילו מוצדק. מחלות ילדות הנוגעות להקמת גוף חדש ומורכב, ואיומים קיומיים חיצוניים שהונהגו בציניות מתמשכת על-ידי גורמים פוליטיים מטעמים לא ענייניים, התערבבו והתמזגו עם טעויות ניהוליות, כשלים ואי-סדרים - ולעתים גם חוסר רגישות, חוסר רצון להקשיב ובעיית שקיפות מתמשכת. זו מציאות מורכבת שיש לעקוב אחריה, לבקר אותה ולתקן אותה - בין שברמה המערכתית ובין שבהיבטים פרסונליים. מכאן ועד למסקנות גורפות על שחיתות, חוסר נחיצות וסגירה - הדרך ארוכה.
ציפורי מביא כדוגמה לכשלים ולאי-הסדרים, את הליכי האיתור האחרונים לתפקיד סמנכ"ל הטלוויזיה בתאגיד. זהו תפקיד מרכזי שספג שתי טלטלות לא פשוטות תוך זמן קצר יחסית לאחר חילופים כפולים ועזיבתן של שתי הסמנכ"ליות שכיהנו בתפקיד, דינה לניר וליסה שילוח. והן לא היחידות שסיימו את תפקידן הבכיר בתאגיד תוך תקופה קצרה יחסית; וחילופי הסמנכ"לים הרבים גם הם סימן מדאיג.
אכן, האופן שבו מתנהל תהליך האיתור הזה, כמו תהליכים מנהליים וניהוליים קודמים אחרים בתאגיד, מעורר אי-נוחות ומצריך פיקוח מתאים של מועצת התאגיד ושומרי הסף בו (גילוי נאות: גם אני פניתי ליועמ"ש התאגיד בנוגע לצורך להביא את הליכי האיתור והמינוי לסיומם בהקדם). גם ביקורת עניינית על תפקודו של המנכ"ל הזמני היא לגיטימית, וממילא נקודת המבחן לפועלו תגיע כשיחל בקרוב הליך מינוי מנכ"ל הקבע (הליך שמועצת התאגיד צריכה לקדם בלא דיחוי נוסף וגם לגביו התנהלה התכתבות ביני לבין היועץ המשפטי של התאגיד). אבל מכאן ועד לשימוש מופרז באלמנטים מוכרים של שיטת הזימבור והליטוף, המרחק גדול.
המסגור העולה מהדברים הוא פסול. נחיצות השידור הציבורי לא תלויה בהתנהגות מנהליו, כפי שהצורך בחברה ממשלתית כלשהי, אינה נגזרת ממידת השחיתות של קברניטיה. הדברים האלה נכונים גם למפעלים ולגופים פרטיים. אין סיבה אמיתית, למשל, לסגור עיתון חשוב, רק משום שבכיר בו כותב לעיתים דברים שגויים.
■ הכותב הוא יו"ר "העין השביעית" והיועץ המשפטי של תנועת "הצלחה".