“על הספקטרום” / צילום: ורד אדיר, באדיבות Yes
"כל גל באוקיינוס נע לקראת משהו ונשבר. הפנים שלך נעים לקראת הבעה [כמו] גל שנשבר על סלע ומקריב את צורתו, לטובת התנועה שמביעה את הצורה הזו". (מתוך "חיות קטנות חסרות הבעה" מאת דיוויד פוסטר וואלאס, בעיבוד קל)
המקום הזה צר מלהכיל את כל האיכויות של "על הספקטרום" - למשל, ההכתרה הדפיניטיבית של נעמי לבוב כאחת השחקניות הטובות של הדור הנוכחי - וזאת אולי הפעם היחידה שאני מוצא את עצמי רוצה לכתוב: "עזבו נימוקים, פשוט תראו". מה שכן, אפשר לתמצת משהו מסוד קסמה של הדרמה החדשה של yes (כתיבה: דנה אידיסיס, בימוי: יובל שפרמן) דרך התמקדות במרכיב אחד משמעותי, אם כי מעט נסתר, בסדרה המופלאה הזו - השימוש החכם שלה בלוקיישן.
לפני כן כמה שורות כלליות: "על הספקטרום" עוסקת בשלושה ישראלים צעירים (ועוד אחד ברקע, בגילומו המצוין כתמיד של אבי דנגור) שנמצאים, ובכן, על הספקטרום, כלומר האוטיסטי. זוהר (לבוב), בעלת מוגבלות שכלית, אישה-ילדה עם לב אחד ענק, פועם ולעיתים קרובות גם מדמם ומפרפר; רון (ניב מג'ר) המשלב אספרגר, מיזנטרופיה ואינטליגנציה גבוהה; ועמית (בן יוספוביץ’), אוטיסט בתפקוד גבוה. כולם מתפקדים מספיק כדי להיות עצמאים במידה, ולשהות בהוסטל ברמת-גן, מקום ההתרחשות המרכזי (למעט נקודות בודדות מחוץ לעיר, המהותית שבהן היא סניף של ארומה בגבעת שמואל).
כן, יש משהו מוזר בסוף הפסקה הקודמת: היא מתמקדת, אולי יתר על המידה, בפרטים הקטנים של הלוקיישן. אבל זירת ההתרחשות בסדרה הזו היא משמעותית מאוד, מפני שבגדול, מחוץ לעלילה, "על הספקטרום" עוסקת בעצם במתח שבין העולם הפנימי של הדמויות לעולם החיצוני שמקיף אותן. והשימוש הנבון שנעשה במתח הזה הופך אותה ליצירת מופת קטנה (שפרמן, אגב, עשה שימוש הפוך בזירת ההתרחשות ב"אורי ואלה": הוא גזר והדביק מקומות מזוהים מאוד בתל-אביב לכדי "אנטי-לוקיישן", אבל זה כבר נושא לטור אחר).
אחד המבקרים, איתי שטרן מ"הארץ", התייחס כבר לשאלת הלוקיישן, אבל צמצם אותו לכדי אמצעי אסתטי שעוזר "להתמודד עם הרגעים הקשים" של הסדרה. אני חושב שיש פה הרבה יותר: העיר והעלילה מפעפעות זו אל זו, הרחש האורבני מבצבץ בזהירות מכל פינה, בוקע מתוך נפשן של הדמויות.
בקטע אחד, למשל, בפרק 3, מרגש ומבעית, מתגנבים אורות העצים הצבעוניים של שדרות הילד, כמו גשם מטאורים, מאחורי שתי דמויות: מלצרית (ריף נאמן) שמגיעה מאוחר בלילה לכניסה בבניין הדירות שבו היא מתגוררת, ומוצאת את עמית, הלקוח שלה מבית הקפה, מעריץ חביב אך אובססיבי, מצחיק ומטריד כמו שמחזר בעל אוטיזם קל יכול להיות. פניו זורחות כשהוא רואה אותה, ובמיקום של ליבו זוהר טלפון נייד מבעד לכיס החולצה. הוא לא עונה, ואפילו לצלצול יש גוון של אור, מן טון חללי וחלומי. לרגע זה נראה כמו סצנה מאי.טי. אבל אז התמונה עוברת להבעת הפנים שלה: עיניה פעורות, היא אינה ממצמצת פעם אחת, מבינה שנחצה גבול, המומה, נבוכה, אולי עצובה. מאחוריה, מבעד לעצים, לא בפוקוס, האורות הצבעוניים "נוזלים" בלופ, מגלמים את נפילת לחץ הדם הניכרת בפניה המחווירות. אפילו המוזיקה הקסומה מהטלפון נשמעת פתאום מאיימת.
זמן קצר אחר כך, באותו פרק, זוהר מסתובבת בעיר כשלראשה קשת עם מחושים בצורת זרגים מוארים, מזכרת ממסיבת רווקות, הראשונה שאי פעם הייתה בה. לאורך כל הפרק, ובעצם כמעט בכל הפרקים ששודרו עד כה, מגיח המרחב החיצוני - או יותר נכון: פולש - באורות מהבהבים שמטביעים את הדמויות בים ניאוני של רגש, או בהשתקפויות שמש מסנוורות של קצרים בתקשורת (לא פלא שבשלב מסוים, רון מוצא את עצמו מרכיב משקפי שמש באופן תמידי).
זהו הישג נדיר בכל פרמטר, והוא משתלב בקלידוסקופ איכותי של משחק, כתיבה, בימוי, מוזיקה ועריכה. אבל יותר מהרמה הגבוהה הטכנית, הוא מזכיר לצופה משהו שיש בכל אחד מאיתנו: המרחק הגדול שצריכים לעבור רגש, מחשבה, אמירה, מהרגע שהם יוצאים את המוח, ועד שהם מובעים החוצה. כשם שזוהר צריכה שאחיה יסיע אותה כמעט לכל מקום, כשם שעמית מבקש מהמלצרית שתעזור לו לחזור הביתה, כי אינו יודע את הדרך, כשם שרון אינו מוכן לצאת בכלל החוצה - גם בתוך הגיאוגרפיה של הנפש, התודעה גומעת מרחקים.