הניסיון של האוניברסיטה העברית להסתיר מהאוצר את ההסכם החדש עם העובדים למתן קביעות בעלויות תקציביות של עשרות מיליוני שקלים אינו צריך להפתיע איש. בסופו של דבר, יכולת האכיפה והבקרה של משרד האוצר על חברות ממשלתיות וגופים נתמכים כמו האוניברסיטה העברית היא די חלשה ובהרבה מקרים לא אפקטיבית.
האוניברסיטה התחייבה לסגור את הגירעון העצום שלה בתוך 10 שנים. אם תעמוד בכך, כל הכבוד, ואם לא? הרי האוניברסיטה לא יכולה לפשוט רגל במשמעות התאגידית שלה, למרות שהיא פשטה את הרגל מעשית. תמיד תבוא לעזרתה המדינה - האבא והאמא הכביכול עשירים - שלא תיתן לזה לקרות, כי הרי לא נותנים למוסד אקדמי כזה מפואר להתייבש ממקורות תקציביים. זו המהות של כל החגיגה על כסף ציבורי.
כבר כיום תקציבה של האוניברסיטה העברית מתוך תקציב ההשכלה הגבוהה הוא הגבוה ביותר מבין כל האוניברסיטאות: 1.6 מיליארד שקל, הכוללים 350 מיליון שקל לסעיף 'התייעלות והבראה'. כדי להבין עד כמה הניהול באוניברסיטה היה כושל לא צריך את תוכנית ההבראה האחרונה של האוניברסיטה: צריך רק להסתכל על הדוחות הכספיים של מכון ויצמן והטכניון - שהוכיחו שאפשר להתנהל בצורה אחראית ואף לצבור עודפי כספים מפעילויות נוספות כמו מסחור טכנולוגיות. כמובן שהאשמה נופלת גם על המפקח - קרי האוצר: במשך שנים ארוכות הוא איפשר את הסכמי השכר והפנסיה המנופחים שהובילו למצבה העגום של האוניברסיטה.
כבר קרוב ל-20 שנה יודעים מנהלי האוניברסיטה העברית שהארגון שלהם צועד היישר לתהום והם התעקשו שלא להסיטה מהמסלול, אולי בידיעה שהחברים באוצר ובוועדה לתכנון לתקציב שליד המועצה להשכלה גבוהה (למעשה הרגולטור) יחלצו אותם.
האוצר עשה טעות: במקום לסמוך על האוניברסיטה שתתייעל הוא היה צריך פשוט לתפוס חלק מתיק הנדל"ן שלה המוערך במיליארדי שקלים. אני לא מתכוון לקרקעות המשמשות את בנייני האוניברסיטה אלא לדירות מגורים בירושלים, פרדסים ומגרשים בכל רחבי הארץ. כך נהגה המדינה במקרה של בית החולים הדסה וכך היא הייתה צריכה לנהוג בתכנית ההבראה של האוניברסיטה העברית. הרי תמיד עדיף ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ.