בעלי מוגבלויות / צילום: Shutterstock
באחרונה פורסמה בתקשורת שורה של ממצאים לגבי מצבה העגום של התחבורה הציבורית בישראל ולגבי התלונות מקרב נוסעים לגבי איכות וזמינות השירות באוטובוסים וברכבות. רכיב שלא הודגש מספיק בדיון הזה הוא השפעתה הדרמטית של התחבורה על התעסוקה. מחקרים מלמדים, כי האפשרות להתנייד באופן עצמאי היא אחד מגורמי הניבוי המובהקים ביותר של הסיכוי להשתלב בתעסוקה - במיוחד בקרב אנשים עם מוגבלות. אלא, שהאפשרות של נוסעים מקרב הציבור הכללי להגיע לעבודה באמצעות תחבורה ציבורית מצומצמת יחסית, ועומדת על 30%-60% בלבד, בהשוואה לזו הפתוחה בפניהם של משתמשים ברכב פרטי.
בקרב אנשים עם מוגבלות המצב חמור עוד יותר, שכן אלה סובלים מחסמים ייחודיים. החל מהיעדר נגישות פיזית של חלק מתחנות ההסעה והאוטובוסים, וכלה בסביבה שאינה מותאמת לצרכיהם וגורמת לחווית משתמש שלילית בתחבורה הציבורית - השורה התחתונה היא פחות זמינות ופחות ניידות. זהו חסם מדאיג במיוחד כאשר לוקחים בחשבון שבין רבע לשליש מהאנשים עם מוגבלות פיזית או חושית המוגדרת כחמורה מדווחים כי הם משתמשים בתחבורה ציבורית.
צירוף הבעיות הללו מתנקז בראש ובראשונה אל התחבורה הבין-עירונית, שם סובלת תשתית האוטובוסים מבעיות קשות במיוחד של היעדר נגישות פיזית, ומי שנפגע מכך הם בעיקר עובדים עם מוגבלות מיישובי הפריפריה. כך, חלקם נאלצים להסתפק בהסעות חלקיות ולהתפשר על מקומות עבודה, אחרים נסמכים על הסעות של בני משפחה או חברים, וישנם מי שפשוט מוותרים על הסיכוי לעבוד ונשארים בבית.
התוצאה היא פגיעה קשה בזכות לשוויון של אנשים עם מוגבלות. כאשר שוק העבודה אינו נגיש והאבטלה הופכת לשכיחה - במקרה הזה בגלל חסמי תחבורה - הפגיעה היא היקפית, ונוגעת כמעט לכל ממדי החיים. הזכויות להתקיים בכבוד, להתפרנס, להגשים את עצמך ולחוות סיפוק אישי ומקצועי כאדם המשתלב בקהילה ותורם לחברה - כל אלה נותרות מאחור.
ואמנם, חרף ההתקדמות שנרשמה בשנים האחרונות בכל הנוגע לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, שיעור התעסוקה הנמוך בקרבם מוסיף להיות בעיה מדאיגה. נכון להיום, אנשים עם מוגבלות מועסקים בשוק העבודה בהיקף הנמוך כמעט פי שניים לעומת אנשים ללא מוגבלות.
לא רק אנשים עם מוגבלות נפגעים מכך, אלא המשק כולו. לפי דו"ח משרד הכלכלה מ-2014, שיעור התעסוקה הנמוך בקרב אנשים עם מוגבלות מוביל לאובדן תוצר בסך 5 מיליארד שקל בשנה. נתון זה מצטרף לדוח חדש שפרסמנו באחרונה, וממנו עולה, כי למרות השקעה ממשלתית בסך 2.5 מיליארד שקל בשנה במימון רכבים, הסעות ושירותי ניידות ותחבורה ציבורית לאנשים עם מוגבלות, כ-50% בלבד מהאנשים עם מוגבלות חמורה נהנים בפועל מהשירותים. הסיבה המרכזית לכך היא חוסר יעילות ובזבזנות באופן הקצאת המשאבים, והתמונה המתקבלת באופן כללי היא של כישלון מערכתי בהבטחת ניידות.
כדי לחולל שינוי, על הממשלה להוביל מהלכים כמו ריכוז הסמכויות בנושא ניידות, שמפוזרות כיום בין חמישה משרדי ממשלה, תחת גוף לאומי אחד; השקעה תכנונית ותקציבית מסיבית בהנגשת התחבורה הבין-עירונית לאורך העשור הקרוב; הסדרה בחוק של האפשרות להשתמש בתחבורה שיתופית נגישה והגדלת ההקצאה הממשלתית למוניות נגישות; והגברת הפיקוח על האופן שבו מנצלות כיום הרשויות המקומיות את תקציבי ההנגשה בתחבורה. מהלכים אלה יובילו לקידום השוויון בקרב אנשים עם מוגבלות ולהגדלת התעסוקה במשק כולו.
הכותבת היא מנכ"לית קרן משפחת רודרמן