בנימין נתניהו ומשה ארנס / צילום: קובי גדעון לע"מ
אחרי מותו של משה ארנס, כשינסו לאפיין את תרומתו העיקרית להיסטוריה של מדינת ישראל, התשובה תהיה ברורה: הוא היה ג'נטלמן פוליטי מושלם, שנתן כבוד וקיבל כבוד, אבל הזיכרון העיקרי הכרוך בשמו הוא זה, שנחשב למי שהמציא וקידם את בנימין נתניהו במעלה הזירה הציבורית, כשמינה אותו בתחילה כציר בשגרירות ישראל בוושינגטון ולאחר מכן לתפקיד השגריר באו"ם. יהיו כנראה כאלה שיתקשו לסלוח לו על כך, מול רבים שיברכו אותו בדיוק בגלל זה.
ארנס היה אחד הראשונים במערכת הפוליטית שהביע אכזבה מתפקודו של נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, ואף התמודד מולו בפריימריז על ראשות הליכוד ב-1999. ארנס נוצח ומונה לתפקיד שר הביטחון.
על פני הדברים, המשותף לארנס ולנתניהו היה הרקע של משפחות משכילות של אנשי אצ"ל, שחיו תקופה ארוכה בארה"ב, חלקן ירדו אחרי הקמת המדינה. אלה משפחות שעד המהפך הפוליטי ב-77' חיו בתחושה ששלטון מפא"י הדיר אותם. ארנס עצמו היה שליח האצ"ל בצפון אפריקה, וכשחזר לישראל בשנת 1949, בגלל הרקע המשפחתי שלו, נדחתה בקשתו לעבוד בתעשייה הצבאית.
רק שנים לאחר מכן, ואחרי 4 שנים בהן לימד בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון, התקבל ארנס לממסד הביטחוני, לתפקיד סמנכ"ל התעשייה האווירית. שם נולד במוחו הרעיון של מטוס קרב ישראלי כחול-לבן. את הרעיון קידם בעקשנות, וכאשר הוחלט ב-1987 לסגור את פרויקט הלביא, הוא התפטר במחאה מהממשלה.
ההבדל הגדול בין ארנס לנתניהו היה בכך, שנתניהו פילס את דרכו לצמרת על כתפי הפגנת עוינות מתמדת לכל מה שדבק בו שמץ של "שמאל", ואילו ארנס נמנע מלצעוד במסלול הזה ולא נתפס באמירות של הסתה ושנאה גלויה כמו האיש שאותו קידם. הוא שמר על איפוק גם כאשר דוד לוי תקף אותו בחריפות, ולגלג על תואר הפרופסור של ארנס.
ארנס היה נץ פוליטי מובהק, ללא שום פשרות, ובמלחמת המפרץ הראשונה היה מהמצדדים בעמדה שעל ישראל לקחת חלק במלחמה, כולל פעולה בעיראק.
בעמדותיו הניציות הוא שייך לקבוצת הבית"רים הוותיקים, כמו הנשיא רובי ריבלין וח"כ בני בגין, שהסתייגו מכל שיקול פרגמטי כביכול במאבק על ארץ ישראל השלמה. ארנס היה אחד ממתנגדי הסכמי קמפ דייויד, הסכמי השלום עם מצרים ופינוי סיני וימית, וכמובן מתנגד בולט להתנתקות מעזה, כשנתניהו, בניגוד לו, הצביע בעד. בלי כחל ושרק, ארנס הציע להכיל את הריבונות על כל יהודה ושומרון, תוך מתן אזרחות לפלסטינים.
ארנס הוא דוגמה למה שחרותניקים ותיקים מציגים כמודל של הדר בית"רי, כשהם מבכים את גלריית חברי הכנסת המתלהמים של הליכוד כיום. לא עלה מעולם על דעתו לתקוף אף אחת ממערכות אכיפת החוק, ובסגנון הוויכוח שלו לא היה שום דבר רגשני, אלא תמיד מנומק וסבלני, בלי פגיעה אישית ובלי עלבונות מהסוג שהיום נחשבים לדיבור תקני בוויכוח הפוליטי. הוא הסתייג מיוזמות החקיקה בענייני "הסדרת ההתיישבות", והיה אחד הקולות הבולטים בימין הפוליטי נגד חוק הלאום והעדר פיסקת השוויון בחוק זה.
שני עניינים בערו בעצמותיו והוא לא הרפה מהם עד יומו האחרון. האחד - טענתו על כך, שכותבי ההיסטוריה של השואה העלימו את חלקו של הארגון הצבאי היהודי במרד גטו ורשה, כחלק מהפרויקט הציוני של מחיקת מורשת ז'בוטינסקי. את המערכה הזו סיכם בספר "דגלים מעל הגטו".
העניין השני נעוץ בתקופה בה כיהן כשר בלי תיק בשנים 1984-1988, בממשלת האחדות הלאומית, בה הוא לקח על עצמו את האחריות על ענייני המיעוטים. ההיכרות שלו עם המגזר הבדואי ומצוקות הבדואים בנגב גרמו לו להתייצב ולהוביל מאבקים ציבוריים למען הסדרת מצבם של הבדואים. אגב, בני בגין המשיך באותו קו מאוחר יותר. גם אחרי שארנס כבר פרש מהחיים הפוליטיים והפך לכותב קבוע של מאמרים בעיתונות - הוא כתב בעיקר בעיתון "הארץ" ולא הצטרף ל"ישראל היום" - הרבה ארנס לכתוב על מצוקות הבדואים והצורך להסדיר את ההתיישבות הבדואית בנגב.
ואם כבר מדברים על ארנס ועל עיתונות, אי אפשר להתעלם מפרשת קו 300, שהתרחשה כאשר ארנס היה שר ביטחון בשנים 1983-4. כאשר העיתון "חדשות" פרסם פרטים על הפרשה ללא אישור של הצנזורה הצבאית, הוא הורה על סגירת העיתון לארבעה ימים, ובכך היה השר הראשון מאז ימי בן גוריון שפעל באופן גלוי נגד עיתון.