קלפיות בבחירות / צילום: Shutterstock
מדברים הרבה על הפילוג וההסתה במערכת הבחירות הנוכחית. אם לשפוט מסיסמאות המפלגות השונות, הרי שהאיום המיידי עליו מסכימות מפלגות מימין ומשמאל הוא איום ה"ועדים הגדולים". נהירת הערבים -"אאוט". העבודה המאורגנת - "אין". אז כיצד הפכה זכותם הבסיסית של העובדים להתאגד, להגן על תנאי העסקתם, וגם רחמנא ליצלן לשפר אותן לאיום על הסדר הטוב? בכנס "מצביעים כלכלה" של "גלובס" נשאלתי "האם אני לא חושבת שהוועדים הגדולים פוגעים דווקא בקבוצות העובדים החלשות?", וזו תשובתי:
בימים אלה חותמות מפלגות רבות, כולל מפלגת העבודה, על "תוכנית החירום להורדת יוקר המחיה בישראל", מבית פורום קהלת, שכוללת יוזמות חקיקה רבות ומגוונות לפגיעה בזכותם של עובדים להתאגד ולהיאבק למען זכויותיהם. ההתמקדות ביוקר המחיה נובעת מההסתכלות על האזרחים קודם כל כעל צרכנים. זוהי דוגמה מרתקת לפיצול ופילוג שמנסים לזרוע, והפעם לא בין קבוצות אוכלוסייה, אלא בתוך הנפש של כל אחד מאיתנו - הפרדה בין היותנו אנשים שצורכים, לבין היותנו אנשים עובדים. כאילו שמדובר באנשים שונים, עם אינטרסים נפרדים.
כך, מצופה מאיתנו להריע על חיסכון של כמה שקלים על בגד מיובא מסין, או מלט או חמאה, ולהתעלם ממאות המפעלים שיסגרו ואלפי העובדים שיפוטרו. כך, אנחנו חוגגים את מלחמת החורמה בוועדים,ושוכחים שצמצום פערים, עצם קיומו של מעמד ביניים חזק, והיכולת להשפיע על המציאות במקום העבודה, בו אנחנו מבלים לפחות שליש מחיינו, קיימת בזכות העבודה המאורגנת.
כשמתייחסים אלינו רק כאל צרכנים, אז מדברים איתנו רק על עלות החיים - "יוקר המחיה", אך מתעלמים לחלוטין מאיכות החיים - איך יראו חיי העבודה שלנו, וכמה כסף נרוויח תמורת העבודה שאנחנו עושים. לא לחינם רק 11% ממרוויחי שכר מינימום הם עובדים מאוגדים, ואילו בקרב מי שמרוויח 10,000 שקל ומעלה אחוז המאוגדים מגיע ל-40%.
היוזמות לפגיעה בעבודה המאורגנת ובעובדים המאוגדים נשענות על הטענה כי הוועדים הגדולים חזקים מדי, מהווים קבוצת אינטרס, ופוגעים בציבור כולו. בפועל, רק כ-25% מהעובדים בישראל מאוגדים. מאידך היקף עובדי הקבלן (שרובם ככולם אינם מאוגדים) בשירות הציבורי הוא הגבוה מבין מדינות ה-OECD, אז על איזה כוח מדובר?
והוועדים "החזקים"? הם אכן נאבקים על תנאי עבודתם, אך הם גם המגנים הגדולים על איכות החיים שלנו, ולא רק כי כולנו גם עובדים, שזכאים להתפרנס בכבוד, אלא גם כי מאבק על תנאי העובדים משפר את איכות העבודה והשירות אותו הם מספקים לכולנו. כשעובדי הרכבת ונהגי התחבורה הציבורית נלחמים על בטיחות כלי הרכב ועל הגבלת שעות הנהיגה - הם נלחמים על הבטיחות של כולנו.
כשהמרצים במכללות נלחמים על השוואת תנאים לתנאי מרצים באוניברסיטאות - הם מגנים על איכות ההשכלה בפריפריה החברתית. כשמורים של ילדים חולים ונערים שנשרו מבית הספר נלחמים על השוואת תנאיהם לתנאי המורים בבית הספר - הם נלחמים גם על חינוך שווה לאוכלוסיות מוחלשות.
אז לאור ההצלחה האדירה בהחלשת העבודה המאורגנת, מדוע דווקא כיום כולם נזעקים לקדם חקיקה שתפגע באיגודי העובדים? מי מפחד מהוועדים שלנו ולמה? אולי התשובה טמונה לא בדאגה לאזרחים, אלא בפחד מפני כוח אזרחי.
מי שחווה תהליך ההתאגדות יודע כי מדובר בתהליך רב-עוצמה, שמחבר אנשים, מאפשר להם להבין שיש להם כוח, ומייצר סולידריות בין קבוצות. זהו תהליך פוליטי. לא לחינם נמצא שיש קשר חיובי בין חברות בארגון עובדים לבין אחוזי ההצבעה בבחירות ופעילות פוליטית. לא לחינם נאבק השלטון, כמעט בכל קצוות הקשת הפוליטית, באיגודי העובדים.
כי מי שמפחד מוועדי עובדים, הוא מי שמפחד מאזרחים אשר מבינים את כוחם המשותף.
הכותבת היא מזכירה משותפת של כוח לעובדים