שאול מרידור / צילום: שלומי יוסף
בגיליון ערב חג פסח השני, פורסם ב"גלובס" מאמר מאת הפרשן הבכיר אלי ציפורי, אשר נשא את הכותרת "שאול מרידור כמשל לעצמאות היתר של פקידים בממשלה". בשורה התחתונה (שהייתה גם נקודות הפתיחה) קבע ציפורי, כי מרידור, ראש אגף התקציבים באוצר, צריך להתפטר מיידית מתפקידו על רקע העדכון הכלכלי שנמסר במהלך הבחירות על ידי אגף התקציבים לבני גנץ.
עוד לפני פרסום המאמר הודיע מנכ"ל האוצר שי באב"ד, בצדק ובתבונה, כי הטיפול בפרשה הסתיים, לאחר שהובהר ע"י מרידור כי כל שהועבר הוא מידע ציבורי בנושאי תקציב, ושעדכון שכזה נמסר דרך קבע לגורמים פוליטיים והועבר גם למפלגות נוספות.
הכותרת, אם כך, שנבחרה למאמר: "מרידור כמשל..." מתכתבת היטב עם תוכנו, שהרי לב ליבו של השיח היה בעצם משל, או תירוץ אם תרצו, למתקפה נגד עצמאותם וכוחם של פקידים בכירים בשירות הציבורי, ונגד כל מי שמשמש בתפקיד של שומר סף ואינו עומד לבחירת הציבור. טענתו של ציפורי הופכת מהר מאוד לטענתו הקבועה בדבר "שלטון הפקידים" ונוגעת לסוגיה הציבורית החשובה בדבר יחסי הכוח בין הדרג הפולטי הנבחר לדרג המקצועי הבכיר במשרדי הממשלה.
הדמוקרטיה הישראלית מבוססת על מימוש רצון העם באמצעות בחירת נציגיו לכנסת. מובן מאליו שכדי לממש את רצון הבוחר ולקדם את המדיניות הציבורית שבה הם מאמינים, רשאים שרים למנות או לפטר את הפקידות הבכירה במשרדיהם. השר כחלון, שהצטיין במינויים בצמרת הכלכלית של ישראל, לרבות מינויו של מרידור, רשאי לקבוע את זהות ראש אגף התקציבים, כפי שרשאי לעשות כל שר אוצר אחר.
ועדיין, סוגיית תיפקודו של הדרג המקצועי הבכיר והיחס בינו ובין הדרג הפוליטי, היא רחבה בהרבה ונוגעת ללב הדיון בדבר האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית, ועל כך מספר הערות.
דמוקרטיה פירושה שלטון העם, לא שלטון הרוב. כוח בלתי מוגבל בידי הרוב אינו דמוקרטיה אלא עריצות. איזונים בין הרשויות, ריסון מוקדי כח, והקפדה על זכויות המיעוט, הם חלק בלתי נפרד מיצירת שיטת ממשל דמוקרטית. כך נהוג בכל המדינות הדמוקרטיות אליהן אנו שואפים להידמות.
האווירה הציבורית של היום מחייבת להזכיר שהאצלת סמכות ואחריות לגורמים מקצועיים, שלא עמדו לבחירות פוליטיות, הוא חלק אינהרנטי משיטת ממשל פרלמנטרית.
גם אם סבור ציפורי שנקודת האיזון צריכה להשתנות ושמרידור חטא ב"עצמאות יתר", קריאתו לנקוט צעד קיצוני של פיטורים היא בעיני מעבר בעייתי מביקורת לגיטימית למתקפה אישית, וגולשת לניסיון הפחדה והשתקה של מנהלים בכירים בשירות הציבורי. לאחר שהמנכ"ל (המקורב מאוד לשר) כבר הודיע שהנושא סגור, ניתן היה לקיים את הדיון העקרוני גם מבלי לקרוא לפיטורים.
יש קשר ישיר לטעמי, בין המתקפה על עצמאותם של בכירי השירות הציבורי לבין הדיון הציבורי "הלוהט" על היחס שבין מערכת המשפט למערכת הפוליטית. הדיונים על סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים ועל שאלת מינויים של שופטיו, מתנקזים לבסוף לשאלת עצמאותה של מערכת המשפט ומקומה במארג הדמוקרטי, תוך הבנה שבשונה מהרשות המחוקקת והמבצעת, מקור סמכותה המוסרית והציבורית אינו מושפע דווקא מ"רצון הבוחר".
בנושא זה, הולך ומתברר שצפויה מערכה לא קלה, בבואנו להגן על יסודותיה של אותה שיטת ממשל שברירית, הקרויה דמוקרטיה.
נותר רק לתהות ההתקפה על התנהלותו של מרידור הבן היא מטעמים מקצועיים גרידא, או שמא משום שמרידור האב, שר משפטים בממשלת הליכוד, הוביל את חקיקת חוקי היסוד המאפשרים ביטול חוקים על ידי בית המשפט או אולי בכלל בגלל שתמך בבני גנץ בבחירות האחרונות?
הכותב הוא בכיר לשעבר בפרקליטות ומתמודד בבחירות ללשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב