הטבח בכיכר טיאננמן/ צילום:רויטרס
אחרי האביב בא הסתיו, לפחות בלוח השנה של הציפיות האופוריות לתיקון עולם. האביב מתחיל כמעט ללא סיבה נראית לעין, כאשר ההמון מתעורר מפסיביות ממושכת, ויוצא אל הרחובות להקים בריקדות, ולקרוא תיגר על המשטר הישן.
זה היה יכול להיות אביב-כל-האביבים. הואיל וזה כמעט קרה, אפשר לשאול ללא כל התחכמות מה היה קורה אלמלא החליטו זקני המפלגה הקומוניסטית של סין להיאחז בשלטון ויהי מה. השבוע לפני 30 שנה הם שיסו את צבאם בסטודנטים ובפועלים של כיכר השלום השמיימי בואכה העיר האסורה. איש אינו יודע אל נכון כמה בני אדם הרג המשטר בשבוע ההוא, מפני שטבח טיאננמן נקבר יחד עם מתיו. כמו "מקונדו" הפיקטיבית ב"מאה שנים של בדידות", גם הטבח הזה נמחק מן הזיכרון בהוראת השליטים.
דמוקרטיזציה של סין, אילו יצאה אל הפועל, הייתה נותנת תוקף מיוחד במינו לגל הליברלי של סוף שנות ה-80. תארו לעצמכם שהמשטרים הקומוניסטיים בברית המועצות, במזרח אירופה ובסין היו מתמוטטים פחות או יותר באותו הזמן. או-אז אומנם היה מגיע "סוף ההיסטוריה", והדמוקרטיה הליברלית הייתה נעשית ברירת המחדל.
הסילוף הלוגי
השבוע, במפתיע, שר ההגנה של סין דיבר בפומבי על טיאננמן בוועידה בינלאומית בסינגפור. הוא לא גילה שמץ של חרטה. 30 שנה לא ריככו את המפלגה ולא עיגלו את קצותיה. היא נוקמת ונוטרת. היא לא תסלח לנערים ולנערות ההם את חטא העזתם. הם היו פושעים, והם היו ראויים לעונשם.
ובכלל, התריס הגנרל הסיני, תראו מה מאוד הרחיקה סין מאז 1989. היא הרחיקה בזכות ידה הקשה של המפלגה. אלמלא הודברו המסיתים והמדיחים ההם, סין כמובן לא הייתה מעפילה אל הפסגה שממנה היא מתבוננת עכשיו בשאר כדור הארץ, נאום הגנרל.
ובכן, טיאננמן לא הייתה רק אסונה של הדמוקרטיה הסינית. היא הייתה אסונן של דמוקרטיות בכל העולם הלא-מערבי, ואפילו בחלקים של זה הנחשב למערבי. הסילוף הלוגי - זה הקושר את ההצלחה הכלכלית במרחץ הדמים - נעשה נכס צאן ברזל לא רק של עריצים המחפשים תירוצים לעריצותם, אלא גם של אינטלקטואלים מערביים המסבירים בכובד ראש שאיננו יכולים או צריכים להחיל את אמות המידה שלנו על תרבויות אחרות.
כביכול, חירות הפרט טבעית רק לאנשים היושבים במערב אירופה ובצפון אמריקה. מה נוח לשכוח את מיליון שוחרי החירות בכיכר טיאננמן, שהרעידו את נימי העולם בשידורי טלוויזיה חיים במאי 1989. הם אפילו הקימו שם רפליקה של פסל החירות. רגלם לא דרכה על אדמת אמריקה, רובם התקשו לדבר אנגלית, אבל האוניברסליות של סמלי החירות הייתה בשבילם עניין מובן מאליו.
ביוני 1989 הוחמצה ההזדמנות להעניש את משטר הדיכוי בסין, לבודד אותו, ולהכריח אותו להשתנות. הרפורמות הכלכליות עמדו בשלביהן הראשונים. רצונו הטוב של המערב היה תנאי ולא יעבור להצלחתן. ממשל ג'ורג' בוש האב בוושינגטון בחר אז לפייס את סין. האזרח הפרטי הנרי קיסינג’ר התנדב אז להסביר שאין מה להתלונן על הסינים, "אנחנו היינו עושים בדיוק אותו דבר" אילו מיליון מפגינים היו מתנחלים במרכז וושינגטון.
עריצי סין קיבלו רישיון עריצות מן המערב. ביסודו עמדה ההנחה שאם סין תוסיף להתפתח, ותהיה יום אחד כלכלת שוק מודרנית, ממילא התנהגותה כלפי אזרחיה תשתנה; והיא תתנהג יפה גם כלפי שכניה. ג'ורג' בוש הבן אומנם הכריז במסע הבחירות שלו לנשיאות ב-2000 כי "סין אינה שותפתנו האסטרטגית, היא יריבתנו", אבל ההכרה בחומרת היריבות זחלה אל התודעה המערבית באיטיות עצלה.
"המנדט השמיימי"
באביב הדמים של 1989 התנבא היסטוריון אמריקאי ידוע של סין, כי המשטר לא יאריך ימים מפני שהוא "יאבד את המנדט השמיימי", מקור הלגיטימיות בהיסטוריה הפוליטית של סין. אבל המשטר מצא מקור חלופי של לגיטימיות: לאומנות קיצונית, מיליטריזם, צחצוח חרבות.
אף כי דונלד טראמפ מעדיף להעמיד את גירעון הסחר עם סין במרכז תלונותיו על התנהגותה, ארה"ב הגיעה למסקנה, עוד בימי ברק אובמה, שאיום ממשי נשקף מסין לא רק לכלכלת ארה"ב, אלא לביטחון המערב וליציבות העולם. נאומו של שר ההגנה הסיני השבוע בסינגפור היה שזור איומים "להילחם עד הסוף" אם לא יכובדו זכויותיה הריבוניות של סין.
הזכויות האלה כוללות לא רק מחנות ריכוז להמוני מוסלמים בשינגיאנג, ודיכוי חסר רחמים של בודהיסטים בטיבט, אלא גם סיפוח כמעט מלא של ים סין הדרומי ושל ים סין המזרחי, שבו עוברים נתיבי הסחר העמוסים ביותר של העולם. הזכויות כוללות "איחוד" עם טייוואן, בלי שים לב לרצון הטייוואנים, המוכיחים שסינים יכולים לחיות בדמוקרטיה ואפילו לשגשג בה.
המכנה המשותף הוא זכותה של סין, לפחות בעיני עצמה, לכפות את רצונה. ספק אם איזושהי ארץ נקטה לשון איומים כזאת מאז שנות ה-30 של המאה ה-20. סין הייתה אז קורבן מובהק.
איך לנהוג בסין אינה שאלה רק למעצמות-על. היא מונחת על שולחנן של כמעט כל ארצות העולם, קטנות כבינוניות כגדולות. היא טורדת אפילו את מנוחתם של איים זערוריים בדרום האוקיאנוס השקט ובאוקיאנוס ההודי ושל מדינות קטנות באפריקה המשוונית.
מן הדין שהיא תטרוד גם את מנוחתם של ישראלים. רטינותיהם של בכירים בממשל טראמפ על מעשיה של סין בנמל חיפה אינן נלקחות ברצינות היאה להן. בחירות הן זמן טוב לשיחה ולליבון. הבה נראה אם יימצא פוליטיקאי אחד, שיסכים להעניק טרמפ לנושא הלא-מדובר הזה. לא פעם נדמה שהיעדר הליבון אינו מקרי, וקשר של שתיקה נרקם והולך.