שר המשפטים אמיר אוחנה. משילות כסיסמה / צילום: כפיר זיו
קשה שלא להבחין בתיבת התהודה המתוזמרת הקוראת להגברת המשילות בישראל. הקריאה "להחזיר לנבחרי הציבור את היכול למשול" מטופחת בשיטתיות בשנים האחרונות באמצעות דוברים ומובילי דעה, חודרת לסדר היום התקשורתי, מתבטאת ביוזמות חקיקה ולאחרונה אף הפכה לאבן-יסוד במניפסט האידאולוגי של הימין הפוליטי.
יש משהו קוסם בתזת המשילות. בראש ובראשונה כי מקורה בבעיה אמיתית - הקושי של ממשלות ישראל לספק את הסחורה ולממש מדיניות באופן מוצלח ואפקטיבי. למעשה, לא מדובר בתובנה חדשה במיוחד. העיסוק בחולשות הביצוע של הממשלה מתקיים מזה כמה עשורים, ואף הביא לסדרת ניסיונות בביצוע רפורמות משילותיות: ועדת קוברסקי בשנות ה-80, רפורמות המינהל הציבורי בממשלת רבין, מהפכת התכנון והאסטרטגיה בתקופת אולמרט וכן "ועדת המשילות" ו"רפורמת ההון האנושי" בממשלות נתניהו.
ניסיונות אלה, שהובלו על-ידי צוותים רציניים ומקצועיים, העמידו במוקד את פגמיה הקבועים של המערכת במימוש מדיניות, והצטברו למסה קריטית של פתרונות לשיפור ביצועי הממשלה. בתמצית, מדובר על תהליכי ביזור סמכויות ממשרדי המטה, התמקצעות ומוביליות עובדים, שחרור נהלים וביורוקרטיה מיושנת, שינוי שיטת המכרזים והרכש, הכנסת כלי בקרה ומדידה, קפיצת מדרגה טכנולוגית וניהול מידע חכם.
כל הטוב הזה צריך היה להפוך למצע המעודכן של שוחרי המשילות בישראל. בפועל, קרה משהו אחר לגמרי: את העיסוק בבעיות הליבה של המערכת החליפה תזת משילות חדשה, צרה ופשטנית, לפיה חידלון הביצוע מסתכם כולו בדמותם של פקידים בכירים וסוררים המפריעים לפוליטיקאים למשול. שוחרי המשילות החדשים זנחו לגמרי את שורת הרפורמות המקיפות שגובשו במקצועיות, והחליפו אותם בפתרון אחד ויחיד - מינוי אנשי אמון לצידם של קובעי המדיניות.
כמצופה, עטופה תזת המשילות החדשה באינסוף הסברים על שחיקת מעמד הפוליטיקאים והשבת האיזונים בממשל בישראל. כל זה טוב ויפה, אך כשמקלפים את היוזמות מהמלל הארוך, נשארים בסוף תמיד עם אותו התרגיל: החלפת הגורם "המפריע" בדמות נוחה ונאמנה.
דוגמאות יש בשפע. האחרונות הן כמובן "מהפכת" המינויים בוועדת ההיתרים מצד מבקר המדינה והדחת מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. בשני המקרים היו מי שדאגו להדהד את פרשנות "המשילות" המעודכנת למהלכים המיותרים, ובראשם שר המשפטים אמיר אוחנה עצמו, שפסק: "ככה נראית משילות!". גם השר החדש וגם המבקר החדש מתניהו אנגלמן הדגימו הלכה למעשה את גישת המשילות הנוכחית: לא רפורמות בתהליכי ייעוץ משפטי, לא עדכון ומודרניזציה בעבודת הביקורת, לא הטמעת חדשנות או שינויי דפוסי עבודה. בקיצור - שום דבר יסודי הנוגע לביצועי המערכות עליהם הם מופקדים. מה כן? החלפת משרות האמון, כמובן, כי "ככה נראית משילות".
זו העת להגיד את הדברים באופן חד וברור - מינויים פוליטיים אינם ביטוי של משילות. מינויים פוליטיים של משרות אמון הם חלק משיטת הממשל בישראל, וזה בסדר גמור, אבל בינם לבין שיפור ביצועים ומימוש מדיניות אין דבר וחצי דבר. תועמלני המשילות החדשים, היוזמים השכם וערב שינויים להגברת המינויים הפוליטיים ומשרות האמון אין עניין אמיתי בשיפור המערכת. במקום זאת יש בידיהם כלי סמלי ואפקטיבי המאפשר לזנוח את הפתרונות הקשים ולהשליך אשמה קבועה אל הדרג המקצועי והמשפטי, תוך יללנות מתמשכת על חדלונות הביצוע.
פרויקט "המשילות" העדכני הוא, אפוא, פרויקט של סמלים ולא של מהות. הוא מהווה מכשיר יעיל בידי הימין הפוליטי לספר סיפור נרטיבי לקהל הבוחרים שלו. סיפור על "חטיפת" המדינה על-ידי כוחות רשע שמאליים, שהשתלטו על מוקדי כוח במערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה והממשל. הצרה היא שבשם הסיפור המומצא הזה, השירות הציבורי נפגע בנזק עמוק ומכופל. מחד, הוא סופג מהלומות חוזרות ונשנות, המרסקות את תדמיתו ופוגעות במקצועיותו; ומאידך, הבעיות האמיתיות ננטשות ומעמיקות.
חשוב להדגיש כי "משילות" איננה מילה גסה או "ימנית" במיוחד. הרצון להבטיח מימוש מיטבי של המדיניות מצד גורמי הביצוע יכולה הייתה להיות ערך משותף החוצה מחנות פוליטיים. לכן, במקום לגייס את מלחמת המשילות לטובת בידול פוליטי וסמלי, מוטב שמחרחריה יחזרו לדרוש את מה שטוב באמת לחיזוק המשילות בישראל.
הכותב הוא מומחה לממשל ולמדיניות ציבורית. שימש כראש מטה יו"ר מפלגת העבודה וכן כמנכ"ל המרכז להעצמת האזרח. עמית בכיר בקרן ברל כצנלסון.