גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

משה פייגלין, יאיר לפיד, סתיו שפיר, יועז הנדל / צילומים: אמיר מאירי, איל יצהר, כדיה לוי

יועז הנדל מבלבל בין ממלכתי לציוני, סתיו שפיר משמיטה נתונים חיוביים ומשה פייגלין נבהל מהסכומים שמוציאים על תלמידים במדינת ישראל. המספרים שהפוליטיקאים אוהבים לזרוק באוויר בנוגע למערכת החינוך הישראלית עומדים למבחן. מה למדנו?

1. יאיר לפיד הזכיר לנו שישראל משקיעה מעט בילדי הגן, אבל בילדי בית הספר היא משקיעה יותר

"ההוצאה הלאומית בישראל על מעונות ופעוטונים היא הכי נמוכה ב-OECD - פחות מרבע מהממוצע"

פייסבוק, 13.8

בפוסט של יאיר לפיד בפייסבוק נתקלנו בטענה מרחיקת לכת על ההזנחה של מערכת החינוך: "ההוצאה הלאומית בישראל על מעונות יום ופעוטונים היא הכי נמוכה בכל מדינות ה-OECD (פחות מרבע מהממוצע בארגון!) ". כרגיל, ניגשנו לבדוק.

ההוצאה הלאומית כוללת לא רק כסף ממשלתי, אלא גם מימון של עמותות ותשלומי הורים. ומתברר שלפיד מדייק: נכון לשנת 2015, האחרונה שיש עליה נתונים, ההשקעה הלאומית בחינוך לגיל הרך בישראל הייתה 2,713 דולר לילד - הכי נמוך ב-OECD. הממוצע בארגון היה 12,443 דולר לילד. בגני הילדים נמצאנו במקום הלפני אחרון, אחרי צ'כיה: כ-5,000 דולר לילד לעומת ממוצע של כ-8,500 דולר בארגון.

הבחירה להתמקד דווקא במעונות לגיל הרך (גילאי 3-0) משונה מעט, שכן רבים מהם פרטיים, ללא תקצוב ממשלתי, וגם אלה הציבוריים ממומנים ומפוקחים בידי משרד העבודה והרווחה. אם ישראל משקיעה מעט בילדי הגן, הרי היא משקיעה יותר בילדי בית הספר: גם שם אנחנו מתחת לממוצע ה-OECD, אבל רחוק מהתחתית. ביסודי ישראל במקום ה-19 מתוך 34 המדינות לגביהן יש נתונים; בתיכון 24 מתוך 33.

אז הטענה של לפיד נכונה, גם אם היא מתמקדת בשכבת הגיל שמצבה הוא הגרוע ביותר, באופן יחסי. אלה גילאי 3-0, שם משקלו של הכסף הממשלתי נמוך יותר, וההישענות על מקורות פרטיים יותר בולטת.

מה למדנו בדרך? תקציב משרד החינוך לא מספר את כל הסיפור

ההתמקדות בהוצאה הלאומית היא תזכורת חשובה לנו, ולכל מי שעוקב אחרי תקצוב החינוך, שתקציבי הממשלה הם לא חזות הכול. רק כשליש מעלויות החינוך באות ישירות מתקציב המדינה, גם אם עליהן אנחנו לרוב יודעים יותר. במימון משתתפות גם רשויות מקומיות, ההורים עצמם, ועמותות - שאת חלקן המדינה מממנת בעקיפין. בדרך כלל קשה להשיג מידע מפורט על התקציבים האלה, והבעיה מחמירה משום שחלקן של הרשויות המקומיות והעמותות הפרטיות במימון החינוך הולך ועולה. 

2. סתיו שפיר ציטטה נתונים נכונים על אפליה בחינוך, אבל השמיטה את חצי הכוס המלאה 

"התקצוב בחינוך הממלכתי-דתי גבוה ב-30% מאשר בממלכתי רגיל, וב-60% מאשר במגזר הערבי"

ראיון לאורית נבון, כאן חדשות, פייסבוק, 22.8.19

לפני שבוע שמענו את ח"כ סתיו שפיר מהמחנה הדמוקרטי, בראיון פייסבוקי לחדשות כאן, מדברת על הצורך לבנות את מערכת החינוך מחדש עם "תקצוב שוויוני, שמתעדף את מי שזקוקים ליותר". כדי להמחיש את הבעיה היא אמרה: "היום תלמידים ערבים וחרדים מקבלים הכי פחות תקציב ולומדים במדינת עולם שלישי. התקצוב בחינוך הממלכתי-דתי הוא ב-30% יותר גבוה מבתקצוב הממלכתי רגיל, ו-60% יותר גבוה מהתקצוב במגזר הערבי".

תהינו אם המספרים האלה מופרזים. חיפוש מהיר גילה שהם הופיעו בכותרות העיתונות הכלכלית, והם אמיתיים - על כל פנים, אם סומכים על המידע של פרויקט "שקיפות בחינוך", שמשרד החינוך עצמו השיק לפני כמה שנים. אבל מהטענה נשמט פרט חשוב, שגם עורכי העיתונים החמיצו: הפערים המדוברים לא נוגעים לכל שכבות הגיל.

בתיכונים, העלות הממוצעת של תלמיד בבית ספר ממלכתי דתי עמדה בתשע"ח על כ-40 אלף שקל; בחינוך הממלכתי היהודי - על כ-31 אלף שקל; ובבתי ספר ערביים - על פחות מ-25 אלף שקל. בחטיבת הביניים הפערים מצטמצמים מאוד. הממלכתי דתי עדיין בראש, אבל תלמיד בבית ספר ערבי - לא תאמינו - "מקבל" כ-1,500 שקל יותר ממקבילו בממלכתי יהודי. בבתי הספר היסודיים הפערים כמעט נעלמים.

אז שפיר - והכותרות - צודקות חלקית. הפערים שנקבו בהם בתקצוב הממשלתי נכונים לתיכונים, אבל לא לגילים הצעירים יותר. איך זה ייתכן? ההבדל טמון בתקצוב דיפרנציאלי, שהונהג ביסודיים ובחטיבות הביניים בסוף 2014, ובתיכונים בקושי התחיל.

מה למדנו? אי-השוויון בחינוך עולה עם הגיל

אין טעם לדבר באופן כללי על פערי התקצוב בחינוך, משום שהמדיניות שונה משכבת גיל אחת לאחרת. בתיכונים הפער בין תלמיד בממלכתי דתי לתלמיד בבית ספר ערבי מגיע ל-64%, ביסודי הוא קרוב ל-0%. הסיבה היא שבמתווה של תקצוב דיפרנציאלי, ככל שהמצב הסוציואקונומי יורד, התקציב עולה. מאחר ששיעור גבוה יותר של בתי ספר ערביים נמצאים בחמישונים החלשים - הם מקבלים יותר. עם נסתכל רק בחמישון מסוים, תלמידה בממלכתי-דתי תקבל יותר מחילונית, שתקבל בתורה יותר מערבייה. 

3. יועז הנדל מבלבל בין "ממלכתי" ל"ציוני" ומפריז במספרים, אבל הוא עלה על משהו 

"50% מתלמידי כיתות א' לומדים בחינוך לא ציוני"

הבוקר הזה, כאן ב', 14.5.19

במאי 2019 התארח חבר הכנסת הטרי מטעם כחול-לבן יועז הנדל בתכניתו של אריה גולן בכאן ב'. הנדל טען שאחת הבעיות הגדולות בישראל נמצאת במערכת החינוך. הוא אמר: "מדינת ישראל נמצאת היום במצב מאוד ייחודי שבו מעל 50% מתלמידי כיתות א' לומדים בחינוך לא ציוני".

נודה על האמת, כשניגשנו לבדיקה הזאת לא מצאנו שום הגדרה ל"חינוך לא ציוני". פנינו להנדל, והוא ענה שהתכוון לכל מה שנמצא "מחוץ לחינוך הממלכתי". בדיקה קצרה באתר השקיפות של משרד החינוך גילתה שלפי ההגדרה הזאת, הוא טועה: בשנת הלימודים הקודמת נכנסו לכיתה א' 165 אלף זאטוטים. 126 אלף מהם למדו בבתי ספר ממלכתיים - 76%. אבל אפילו אם ב"חינוך לא ציוני" הנדל התכוון פשוט ל"יהודי", האמת לא לצידו: בכיתות א' הממלכתיות לומדים כ-95 אלף ילדות וילדים, שהם לבדם יותר מ-50% מתלמידי א' בישראל.

אף על פי כן, הבדיקה הזאת חשפה אותנו לתופעה מעניינת: בכיתות א', ובכל שכבות הגיל האחרות, מספר התלמידים בחינוך הממלכתי הולך ופוחת. במילים אחרות, אם היינו עורכים את הבדיקה בעוד כמה שנים (ומתעלמים מהתיוג של החינוך הלא ממלכתי כ"לא ציוני"), ייתכן שהנדל היה צודק. נכון להיום הוא לגמרי טועה.

מה למדנו? החינוך הממלכתי בנסיגה עקבית

מוסדות ממלכתיים, שהמדינה לא רק מפקחת עליהם אלא גם מעסיקה ישירות את המורות והמורים, הם עדיין לב מערכת החינוך - אבל מאבדים בהדרגה את הבכורה. ב-2019 למדו כמעט 700 אלף תלמידים מחוץ למסגרות האלה. כשני שלישים הם יהודים שלמדו במוסדות "מוכר שאינו רשמי" (מוכש"ר), אבל גם בקרב הערבים, 40% למדו במוסדות מהסוג הזה. 50 אלף למדו ב"מוסדות פטור" יהודיים, שם אין שום פיקוח על חומר הלימוד. 37 אלף למדו במוסדות מסוג "ייחודי-תרבותי - ישיבות תיכוניות שנפטרו מפיקוח משרד החינוך לפני עשור. 

4. משה פייגלין נבהל מה"סכום הפנומנלי" שישראל שופכת על התלמידים. כשירדנו לפרטים הבנו שזה מחיר הדמוגרפיה

"תלמידי ישראל נמצאים במקומות האחרונים במערב, כשבהשקעה הם מהראשונים בעולם"

"לפני החדשות", רשת 13, 11.3.19

בראיון בעיצומה של מערכת הבחירות הקודמת הציג משה פייגלין את תוכנית זהות לשיפור מערכת החינוך, שבמרכזה הפחתת המעורבות הממשלתית. לטענתו, ההשקעה פשוט לא משתלמת. "כשאתה מחלק את תקציב החינוך למספר התלמידים אתה מגיע לסכום פנומנלי של למעלה מ-3,000 ש"ח לתלמיד לחודש, ולא ברור למה", הוא אמר. "במבחנים הבינלאומיים, תלמידי ישראל נמצאים במקומות האחרונים במערב, כשבהשקעה הם מהראשונים בעולם".

כשהסתכלנו בתקציב משרד החינוך, והשווינו אותו ולנתונים על מספר התלמידים בישראל, הסכומים לא הסתדרו. הם נעו בין כ-1,200 שקל בחודש ביסודי לכ-2,200 בתיכון. אבל נתון אחר התאים לטענה: הנתח של כל תלמיד בהוצאה הלאומית לחינוך, שכוללת גם רשויות מקומיות, עמותות והורים.

איך זה ביחס לעולם? ב-2015, ישראל אכן הוציאה על חינוך 6% מהתמ"ג, לעומת 5% בממוצע בארגון. אבל כשבודקים, כמו פייגלין, כמה מקבל תלמיד, אנחנו בכלל מתחת לממוצע. ב-2015 ההוצאה הלאומית לתלמיד יסודי ממוצע ב-OECD הייתה 8,539 דולר, ובישראל 7,971 דולר בלבד. ללמ"ס יש הסבר לכך: שיעור הצעירים בישראל מאוד גבוה, ומה שהעובדים מייצרים מתחלק בין יותר תלמידים.

פייגלין, אם כן, טועה. גם אם נביא בחשבון הוצאות שמחוץ לתקציב החינוך, התקציב לתלמיד בישראל נמוך מהממוצע במערב.

מה למדנו בדרך? מדינה מרובת תלמידים נאלצת לשלם יותר.

מתברר שהדמוגרפיה המיוחדת של ישראל מסבכת את ההשוואות הבינלאומיות. נתונים מ-2013 מלמדים שרק 18.4% מהתושבות והתושבים במדינת OECD ממוצעת היו בני פחות מ-15, לעומת 28.2% ישראל. ואם זה לא מספיק, בישראל שיעור הצעירים עולה בהתמדה, ובארגון כולו הוא בירידה. המשמעות היא שכדי להשקיע בתלמיד כמו במדינות אחרות, אנחנו נאלצים להקדיש לכך שיעור גבוה יותר מהתוצר.

לקריאה נוספת:

המשרוקית, תמר זנדברג על ההשקעה לילד בחינוך בישראל

המשרוקית, פייגלין על התקציב לתלמיד במערכת החינוך

המשרוקית, יועז הנדל על שיעור התלמידים בחינוך הציוני ובגיוס לצה"ל

משרד החינוך, ממצאים מרכזיים של המערכת לשיקוף תקציבי החינוך - תשע"ח

דו"ח מבקר המדינה, תקציב משרד החינוך: היבטים בתכנון, בפיקוח ובבקרה, נובמבר 2016