בית המשפט העליון / צילום: נועם מושקוביץ
בכנסת ה-20, בשבוע שגרתי של התקפות מצד פוליטיקאים על בית המשפט, הגעתי עם יו"ר מפלגתי משה כחלון לבית המשפט העליון. שוחחנו עם שופטים על היוזמות שעל הפרק בנוגע לרפורמות במערכת המשפט, וגלשנו להיסטוריה. גם לפני 40 שנה דרש שלטון בטוח בכוחו הבלתי מעורער, משילות, בדרך של החלשת מערכות החוק. גם בימי שלטון מפא"י ראו עצמם הפוליטיקאים כמייצגים הבלעדיים של האינטרס הציבורי. המכנה המשותף בין אז להיום הוא התחושה של הדרג הנבחר שהוא לא יוחלף.
ההתקפות על החלטות בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה הפכו לאחרונה מוויכוח אידאולוגי על משילות - לקמפיין פוליטי. מי שמכיר את המערכת הפוליטית, יודע שבשנים האחרונות נכנסים בית המשפט והיועצים המשפטיים לוואקום שמשאיר הדרג הנבחר. הפוליטיקאים לא מכריעים בנושאי ליבה כדת ומדינה, חוק הגיוס, בעיית המסתננים, הסדרת יישובים ביהודה ושומרון. מדברים ומדברים, אבל לא מחליטים. למה? זה יעיל פוליטית, שימור המחלוקות מלהיב את הבייס ומביא מצביעים. אבל המציאות לא נעצרת ומעלה בעיות וצרכים.
כבר שנים שסדר היום הפוליטי לא נקבע על-ידי מפלגת השלטון, אלא על-ידי מפלגות קטנות שמייצגות סקטורים ועמדות קיצוניות. האג'נדה הסקטוריאלית מייצרת עימות עם ערכי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית, שבבסיסם שוויון והוגנות. כשקבוצה קטנה רוצה שהמדינה תתאים את פעולותיה ומשאביה לצרכיה, בהתעלם מטובת הכלל, נוצר עימות עקרוני. קידומי אינטרסים צרים, כהטבות מס ליישובים מועדפים וכהקצאות למוסדות חינוך ללא קריטריונים, נתקלים בשיח המקצועי שכיום מיוצג על-ידי הפקידים ומערכת המשפט. הפקידים אינם שחקן בלעדי בקביעת הכללים, אבל גם לא עבד נרצע לדרג הנבחר, כל עוד אנחנו בדמוקרטיה.
בשנים האחרונות משחקים בליכוד, שמרבית בוחריו באים מהציבור הכללי הליברלי, משחק כפול. השותפות הקואליציוניות ה"טבעיות" ייצגו בעיקר את הסקטורים החרדי והדתי-לאומי. הבקשות להקצאת משאבים ולקידום אג'נדה מפלה החלו תכופות יותר ויותר. והנה הגיעה לפתחי הצעת חוק שיזם חבר הבית היהודי בצלאל סמוטריץ' לקידום אפליה מותרת בעסקים בניהול הציבור הדתי. היוזמה נועדה לאפשר לבעל אולם חתונות דתי לסרב לקיים אירוע לזוג להט"בי.
דרישות אחרות הגיעו במטרה לאפשר לחטיבה להתיישבות לקיים מכרזים בפטורים משמעותיים ולהקצות קרקע בלא פיקוח ובקרה. הביקורת שלי לא הייתה אידאולוגית, אני תומך בחיזוק ההתיישבות, אך שינוי כזה צריך להתנהל בהתאם למינהל תקין, ולא כמחטף מפלגתי. יוזמות לחיזוק מונופול הכשרות הועלו רבות, וכן הרחבת ההפרדה בשכונות חרדיות. גם סוגיית המסתננים בדרום תל-אביב היא פתירה, אך קיצוניים הפכו אותה לקמפיין.
הדרך הקלה של הקואליציה, בעיקר הליכוד ובכנסת ה-20 גם כולנו, להתמודד, הייתה לומר "אנחנו מוכנים לדבר על הכול, אבל יש אילוצים משפטיים". פעמים רבות "האשימו" אנשי ראש הממשלה והקואליציה את החסמים המשפטיים המונעים את קידום היוזמה הסקטוריאלית התורנית. לא אחת שוחחתי עם אנשי הליכוד שחששו מכניעה לדרישות קיצוניות ושמחו לגלגל את הבעיות להתמודדות היועץ המשפטי. זה המשחק הכפול של הימין הליברלי: מצד אחד, מתחבא מאחורי היועץ המשפטי ובית המשפט, כדי לא להיכנע לדרישות הסקטוריאליות; ומצד שני, תוקף על אקטיביזם שיפוטי והתערבות גסה.
עקרונית, כשיש מדיניות ברורה, היועץ המשפטי ובית המשפט לא יתערבו. אני, למשל, בעד לאפשר אירועים בהפרדה בתנאים מסוימים, אך הם לא מוגדרים על-ידי המחוקק שברח מהסוגיה. אם רוצים לאפשר לגופים לחלק קרקעות בלי ביקורת, אפשר לחוקק גם זאת. אך אם מאמינים שתפקיד בית המשפט ליישם עקרונות ממשל, כשוויון וכהוגנות, אז די לקיטורים המתמשכים על החלטותיו.
לט'ס טוק דוגרי, אם המערכת הפוליטית רוצה לשנות ערכים בניהול המדינה - תתכבד ותעשה זאת מעל השולחן ובריש-גלי. ההתקפות על מערכת המשפט הן תירוץ לסגנון החדש של המקורבים לשלטון. התקרבנוּת של פריבילגים.
הימים הם ימי הקצוות, האמונה באיזונים ובמגבלות על הנבחרים איננה תלוית אג'נדה ימנית או שמאלית. הכול בלוף, רטוריקה ריקה מתוכן. המקורבים לשלטון חיפשו ויחפשו תמיד דרך לכוח בלתי מוגבל. כך בימי מפא"י וכך בימי הבית היהודי. השיטה החדשה-ישנה היא הבכיינות נגד המערכות הדורשות לפעול בכללים של שוויון ומינהל תקין.
רוצים לשנות זאת? אל תתבכיינו על יועצים משפטיים ו- Deep State, תגידו שאתם רוצים מדינת מקורבים, ונתקדם משם.
הכותב הוא חבר כנסת ויושב-ראש סיעת כולנו לשעבר