הפגנה נגד רצח נשים / צילום: שלומי יוסף
הצעירה איסראא' ע'רייב, 21, לא מתה כתוצאה מהפצצת ביתה ולא כתוצאה מטיפול לקוי בכלא. סיפור מותה של איסראא' הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. דרך הייסורים שלה הסתיימה עם פטירתה ב-22 באוגוסט, והיא נקברה ביום למחרת. ערפל אופף את פרשיית המוות. חשודים עדיין לא נעצרו, והרשויות ביקשו להסיט את השיח סביב הנושא, "על-מנת לשמור על ערכי החברה". אבל מדוע מדברים בכלל על "שמירת ערכי חברה" כשאישה נרצחת במכות אכזריות?
מותה של הצעירה מבית סאחור הסמוכה לבית לחם, שהייתה שותפה מלאה בכלכלת משפחתה ועמדה לפני נישואים והקמת משפחה משלה, הוא נורא בכל קנה-מידה. איסראא' הוכתה באכזריות בחדרה בבית החולים, אף שלפי הדוח הרפואי היא מתה מ"קריש דם". אין סיבה להאמין שהיא מתה במפתיע. צריך רק להאזין להקלטות ולעדויות של מי שנכחו במקום בשעה שמשפחתה הכתה אותה, כדי להבין שהאלימות הפיזית הנוראה גרמה למותה.
כשהחוק והגברים משתפים פעולה
מותה של איסראא' מעלה שאלות רבות: האם לא מגיע לנו לקבל מידע אמין מהגורמים הרשמיים? מדוע אין חוק שיעגן זאת? מדוע אין חוקים שיעניקו את ההגנה הנדרשת במקרים כאלה? מדוע חסרות לנו מערכות שיוכלו לתעד את האירועים ולטפל בהם בזמן, ללא חשש מתגובת המשפחות? ומדוע הפחד בחברה שלנו גדול כל-כך?
מה שהיה יכול לסייע במקרה הזה הוא חוק ברור. אבל הצעת חוק הגנת המשפחה, שמאז שנת 2007 נמצאת בהליכי חקיקה, טרם הושלמה. ובשעה שהמחוקקים מתעכבים, קרקע המציאות בוערת. מקרי האלימות הנוראיים נגד נשים מתרחשים על בסיס יומיומי.
יש אולי מי שטוענים כי אלה מקרים בודדים, עשבים שוטים, שאין ביניהם קשר. אולם הקשר בין מקרי האלימות לרציחות ברור כשמש: כל מקרי הרצח והאלימות הם תוצאה של מערכת תרבותית, פוליטית וכלכלית אשר מייצרת אלימות שיטתית נגד נשים ומעניקה לה לגיטימציה תוך ניצול החוק, המסורת והחינוך.
בפחות משנתיים נרצחו 47 נשים
בחינה זריזה של סטטיסטיקת הפשעים המבוצעים על רקע "כבוד המשפחה" (בלי לכלול את מקרי ההתאבדות של נשים, שגם מעליהם מרחף החשד שמא לא התאבדו באמת), מראה כי בשנת 2005 נרצחו חמש נשים; בשנת 2009 נרצחו שמונה נשים; בשנת 2013 נרצחו 26 נשים; בשנת 2018 נרצחו 29 נשים; והשנה, 2019, היו עד כה 18 מקרי רצח, מתוכם 14 בגדה המערבית. ברור לכל שמספרים אלה מעוררים פעמוני אזהרה רועשים ואדומים לאחראים ולאנשי החוק.
יש רק דרך אחת לומר זאת: מחשבתם של הגורמים הרשמיים היא מחשבה גברית, והיא המופצת בשיח הציבורי כמחשבה ההגמונית. או-אז הופכת הכאת נשים על-ידי בעליהן לדבר שבשגרה, עניין שכביכול הוא נורמלי ונורמטיבי. בדרך הזו הפכו גם נישואי קטינות לחוקיים ולמקובלים, כמו גם העלמת עין מכך שנשים אינן מקבלות את חלקן בירושה.
סיפורה של איסראא ע'רייב הפך לשיח ולסוגיה שכולם מדברים בה. מותה מחייב את הגורמים הרלוונטיים לעשות סוף-סוף מעשה ולקיים חקירה מקיפה שיהיו שותפים לה גם הגורמים המשפטיים. הדרישה העולה מהדיון הציבורי הזה היא שתוצאות החקירה יוצגו לציבור, כי הדבר נוגע לביטחון של כולנו ומאיים על נשים רבות.
איסראא' שולחת מקברה אצבע מאשימה ודורשת תשובות לשאלות. היא מכוונת את ידה השבורה לרוצחים ודורשת דין וחשבון - היזהרו לכם ואל תנסו למנוע מן האמת לצאת לאור.
הכותבת היא פעילה פמיניסטית פלסטינית, פוליטיקאית וחברה במועצה הלאומית הפלסטינית. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני "אל-איאם", הרואה אור ברמאללה. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך