הצבעה בקלפי בבחירות באפריל / צילום: רויטרס
"הימנים הצעירים" - בני 18-40 - הם אחת התופעות המשמעותיות שהתגלו בשנה האחרונה. מדובר בילידי שנות ה-80 ואילך, שגדלו בעידן שבו החברה הישראלית כבר לא הייתה מעין אי סגור מבחינה תקשורתית ותרבותית. חיבורם לעולם הגדול הוא בסיס למערכת ערכים פתוחה יותר, ציונית פחות ובמובנים רבים יותר ימנית.
מה זה אומר? קודם כל, "הימני החדש" כבר לא מוכן לקבל את גבולות השיח שמייצרים סוכני התודעה הישראלים. כלומר, את הדברים שהוא נחשף להם בארץ. הוא יודע שאפשר גם אחרת, שיש עולם שבו ועדי עובדים לא משחקים בפוליטיקה הלאומית כמו בבית בובות, שבו מערכת המשפט לא מכתיבה את החוקים, אלא שופטת לפיהם, שבו האיחוד האירופי איננו מגדלור מוסרי אלא ספינה טובעת, ומודע לכך שמחוץ לגבולותיו הצרים והמשעממים לעתים של השיח הישראלי, אינטרס וזהות לאומית, אינם פשיזם (כפי שטוענים בשמאל על הימין), וגם לא אידאלים פרוגרסיביים (הביטוי שבו מכנים הימנים הצעירים את השמאלנים). האידאלים האלה הם כבר לא התורה, אלא עוד דעה, בדרך-כלל מוטעית.
הימנים הצעירים אוהבים את המדינה, אבל לפני שהם ציונים, הם ימנים. אחרי הכול, ציונות היא גם עמדה סנטימנטלית שמבטאת אהדה כללית לקיומה של מדינה יהודית. לבני הדור הקודם, זה הספיק; הם כיבדו, קידשו והצביעו לכל בכיר במדי זית, שהסכים להנהיג ולהגן על גבולות מדינת היהודים.
אצל הצעירים זה כבר לא עובד. ראשית, הם לא מתעניינים רק בגבולות ארץ-ישראל השלמה, אלא גם במשפט (שמרנות), כלכלה (קפיטליזם), תקשורת (לשחרר), חירויות פרט (לשחרר). שנית, הם מסתכלים קודם כל בקנקן. כלומר, הם לא פראיירים. הם רוצים לדעת שהמועמד הפוליטי שלו הם נותנים את קולם, מייצג תפיסת עולם רחבה המציבה אותו בצד הימני של מלחמת הרעיונות. שירות צבאי משמעותי זה נחמד, אבל ממש לא מספיק או הכרחי.
אי-ההבנה של הפוליטיקאים את הימנים הצעירים, היא הסיבה העיקרית לעלייתה ולנפילתה של מפלגת הימין החדש בבחירות האחרונות. ראשי המפלגה, נפתלי בנט ואיילת שקד, ביקשו להקים בית לאלקטורט הצעיר, אבל שכחו להניח יסודות.
ההתלהבות הראשונית מהקמתה של אלטרנטיבה לממסד הישן, מיהרה להתפוגג על רקע קמפיין פרסונלי עתיר פירוטכניקה ציונית (איש צבא צועק עליהם שהם חייבים להצביע לימין החדש; והבטחה לא למכור את ירושלים ב"מונופול") - ודליל בתוכן ובעקרונות.
המקום שאליו התפוגגו חלק גדול מהמצביעים הפוטנציאליים של הימין החדש, היא מפלגת זהות. למרות טעויות בהתנהלות הקמפיין ומסרים מורכבים מדי, זהות הצליחה להתרומם מהערת שוליים ליותר מ-100 אלף מצביעים, בכוחם של רעיונות בלבד.
הסוף ידוע. הקניבליזם הפוליטי בין זהות ובין הימין החדש, הוביל לאובדן של שבעה מנדטים וייתכן שיעלה לימין באיבוד השלטון. אך העובדה שאחוז החסימה גבוה ומטופש, לא הופכת את המשמעויות של המפץ הפוליטי שייצגו הימין החדש וזהות, לנכונות פחות או לדרמטיות פחות.
פוליטיקאים במחנה הלאומי שמעוניינים להמשיך ולשגשג, מוכרחים להפנים שפוליטיקת הזהויות המגזרית, האתנית והמטכ"לית, ונישואי הנוחות שלהם לוועדים, ילכו וידרדרו אותם בסקרים. במערכות הבחירות הקרובות - ואחרי עידן נתניהו - משקלן של תוכניות פעולה המקדמות באומץ כלכלה חופשית ומאבק בכוחם המופרז של ועדים, משפטנים ופקידים, יכריע כל מחווה פופוליסטית.
הימין הצעיר עולה, והוא קפיטליסטי, אידאולוגי, נחוש ובטוח בעצמו יותר מתמיד. הפוליטיקאים של המחנה הלאומי יכולים להחליט אם בכוונתם להשתנות איתו - או למצוא את עצמם מוחלפים בדור חדש. זה בידיים שלהם.
הכותב הוא מו"ל הוצאת סלע מאיר