להילחם נגד המתלהמים המפירים את הכללים הדמוקרטיים
כשמשחקים כדורגל בשכונה, החוקים טיפה גמישים. לפעמים, אם הכדור עובר קצת את קו המגרש, אפשר להעלים עין. בליגת-העל המצב שונה. שם ישנם שופטים מנוסים וכל חריגה מהכללים גוררת עונש. המשותף למשחק בשכונה ולמשחק בליגת-העל הוא, שבשני המגרשים אפשר למצוא ג'אברים. אותם שחקנים שיחשבו שהטלת אימה על השופט וסגנון משחק כוחני יסייעו להם לנצח. מי שאוהב כדורגל יודע, שכדי שהמשחק יהיה מהנה צריך לעצור את הכוחניים, גם בשכונה וגם במגרשים הגדולים ביותר.
הד"ר להיסטוריה, הפובליציסט גדי טאוב, הוא דעתן שכזה. שותף לשורה של גורמים כוחניים בתקשורת הישראלית שמנסים להטיל אימה על החנונים שמשחקים לפי הכללים הדמוקרטיים. המשימה החשובה ביותר היא להתקרב אליו קרוב קרוב, להסתכל לו בלבן של העיניים, ולהגיד לו: תפסיק לצעוק.
האתגר הגדול ביותר של הדמוקרטיה הישראלית בעת הזאת, עם עליית כוחות פופוליסטיים והמגמה העולמית להתחזקותם, הוא המלחמה בפירוק הכללים הנורמטיביים (ולאו דווקא החוקים), שאותה מובילים בסגנון בריוני מסוג התבטאותו של גדי טאוב. קו גבול ברור עובר בין ויכוח לגיטימי על סגנון המשחק, לבין פירוק לא-לגיטימי של הכללים עצמם. במסגרת סגנון המשחק, לגיטימי למשל לפעול למינוי שופטים בעלי תפיסה שמרנית יותר, הדוגלת בצמצום התערבות בהחלטות הרשות המחוקקת. לעומת זאת, במסגרת פירוק הכללים לא לגיטימי לקרוא לעלות על בית המשפט העליון עם D9.
חפשו ביקורת בונה ועניינית בדבריו של טאוב - ותתקשו למצוא. עולם ישן עדי היסוד נחריבה. הציטוטים שהובאו בטורה של פרופ' רות גביזון (בעמוד הפייסבוק שלה, ושצוטטו ב"גלובס", 21.9.19), ומאפיינים את דבריו של טאוב (שהגיב לגביזון בפייסבוק שלה), אינם עולים כדי עמדות מנומקות וטיעונים של ממש. טאוב עוסק בהשמצות נגד כל רשויות השלטון, שמטרתן, אולי, שבירת אמון הציבור בהן. לטענתו, המשטרה מושחתת בגלל פרשת "האחים פריניאן"; הפרקליטות מושחתת בגלל פרשת רות דוד, ולצידן של דוגמאות אלה, אוסף קונספירציות על רשות המסים והאזנות לפוליטיקאים. רמת הטיעון: כמו לומר שבגלל שרפאל פנחסי (סגן שר, מטעם ש"ס) ישב בכלא, כל הפוליטיקאים מושחתים.
על בסיס מה טוען טאוב שהייתה אכיפה בררנית? על בסיס אילו כללי משחק קובע טאוב שתיקי רה"מ הם "תיקים נסיבתיים מגוחכים ממש"? האמת היא, שאין בסיס לקביעותיו, ובשל כך אין מנוס מהמסקנה שמדובר בגישה בריונית, שמטרתה, כנראה, לפרק את אמון הציבור במוסדות המדינה. אם קבלן יציע לי מכונית כדי שאמנע מחקיקת חוק עידוד השקעות לשכירות, זו פעולה מגוחכת? מי יקבע אם זה לגיטימי? טאוב? אולי ועדת האתיקה בכנסת המורכבת מחבריי הפוליטיקאים?
אז הנה כלל אצבע פשוט לקוראים: כל דיון על כללי המשחק (הדמוקרטיים) הוא לגיטימי. אפשר ורצוי להתווכח על תוכן חוקי היסוד ומעמדם. ראוי לדבר על איזונים נכונים בין הרשות השופטת למחוקקת. כדאי גם לדרוש שיפור בפעילות המשטרה והפרקליטות. אבל כששדרן, עיתונאי או אקדמאי יתחילו לבעוט לברכיים - נצטרך לעצור את המשחק, ולהעיף אותם מהמגרש. איך יודעים מתי זו בעיטה לברכיים? כשהשפה בגישה אלימה, כשהדיבור נעשה בהכללות, ובעיקר, כשאין הצעה מעשית לרפואה, רק התקפות נגד השחקנים הקיימים. כשהמטרה היא דה-לגיטימציה והשפה כוחנית - דעו שאין זו אלא גישה בריונות, ודפדפו הלאה.
חשוב לסמן אנשים דעתנים כמו טאוב, משום שהגישה הבריונית בשיח הפוליטי משרתת את בעלי האינטרסים והפריבילגים. כמו בעולם "משחקי הכס", כשאין חוקים - המקורבים, בעלי ההון, בעלי המעמד הגבוה ובעלי השררה, מנצחים על חשבון החלשים. כוחו של מעמד הביניים, שהוא הבסיס לשגשוג של הדמוקרטיות המערביות, תלוי בכלכלה ובחברה המבוססות על כללים שוויוניים, שמאפשרים למוכשרים, ולא לתוקפנים, להצליח גם בלי שהם מקורבים. אלה, תלויים בכללי משחק שכולם כפופים אליהם, וביחס ממלכתי ומכבד למוסדות הציבוריים, אפילו אם רוצים לדבר על הכללים. ובקיצור: סובלנות לדיון מהותי - "אין"; לסגנון בריוני ותוקפני - "אאוט".
הכותב כיהן כחבר כנסת ויו"ר סיעת כולנו בכנסת היוצאת
***גילוי מלא: מערכת "גלובס" פנתה לד"ר גדי טאוב בבקשת תגובה, והוא שוקל את הדברים.
