איילת שקד / צילום: כדיה לוי
כשקראתי את מאמרו של גיל ברינגר על שיטת המכרזים בשירות הציבורי, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. בכל זאת, לא בכל יום מוצאים שכתוב מבריק כל-כך לסיבות שעומדות מאחורי חקיקה מיותרת ובזויה. במקרה זה, לחוק היועצים המשפטיים אותו קידמה השרה איילת שקד בעוצמה רבה.
נתחיל בסיבות טובות לצחוק. ברינגר "חושף" במאמרו את הסיבות "האמיתיות" להתנגדות לחוק, ומביא תיעוד מסמר שיער על אורח שהפציע לפגישה במשרדו כדי לשכנע אותו בעצירת החקיקה. האורח החזיק בטיעון מופרך במיוחד, לפיו חוק היועמש"ים עלול לפתוח משרות למועמדים חיצוניים ולכן יפגע בקידום משפטני השירות הציבורי.
אותו אורח מוזר, שאין אנו יודעים עליו דבר וחצי דבר, הפך במאמרו של ברינגר לנושא הדגל הבלעדי של מתנגדי החקיקה, כאילו רק הוא וטיעונו המטופש הם העומדים למול יוזמות השינוי בייעוץ המשפטי. ברינגר שכח לציין במאמר שורה ארוכה של חברי כנסת, ארגונים אזרחיים, אנשי אקדמיה, משפטנים ועיתונאים שהובילו במשך תקופה ארוכה מאבק לעצירת החקיקה.
הטיעונים שבהם השתמשו מתנגדי החקיקה לא היו דומים כלל וכלל לטיעון שהשמיע אותו אורח אינטרסנט (למרות שברינגר מתארו כ"אחד מנציגיו הבולטים של מאבק המשפטנים לחוק"), אלא התמקדו באוסף כשלים מסוכנים בחוק. המרכזי בהם הוא יצירת תלות ברורה וחד-משמעית בין השר הממנה לבין היועמ"ש הנבחר, תלות אשר ממנה קצרה הדרך לפוליטיזציה מסוכנת של תפקיד היועמ"ש המשרדי.
ברינגר מעלים לגמרי את כל הטיעונים הללו, ועל הדרך גם מטעה וטוען כי החוק בסך-הכול ביקש להחליף את שיטת המכרזים הרגילה בשיטה המקובלת של ועדת איתור ממשלתית. הוא רק לא טרח לעדכן כי הצעת החוק הציעה מודל מעודכן להרכב הוועדה, המבטיח רוב קבוע בשליטת השר. הוא גם לא הוסיף וציין את התנגדותם הנחרצת של נציב שירות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה למודל זה של ועדת איתור, ואף כינו את החוק "פגיעה בשלטון החוק".
הניסיון לצבוע את כל המחלוקת על חוק היועמ"שים דרך טיעון הזוי של פלוני שכלל וכלל לא היה חלק מהשיח הציבורי, ולציירו כחשיפת "מאחורי הקלעים", הוא לכל הפחות פגיעה באינטליגנציה ולכל היותר ניסיון מכוון להסוות בדיעבד את המוטיבציה שעמדה בפני מנסחי החוק - לייצר שליטה ישירה של הדרג הפוליטי ביועצים המשפטיים.
אבל זהו לא החלק העצוב באמת במאמר של ברינגר. החלק העצוב מצוי בקטע בו מתאר הכותב כיצד הוא עמד איתן ונחוש מול אותו אורח פורח, כדי להבטיח את פתיחת שורות השירות הציבורי לכל. באמת, כל הכבוד על הנחישות - רק חבל שזו לא הופגנה מעולם כאשר היה מדובר בכשלי היסוד של מערכת ניהול ההון האנושי בשירות הציבורי.
הביקורת על סגירותה המערכת בפני מועמדים מבחוץ, ריבוי מכרזים פנימיים, היעדר מוביליות של עובדים, תהליכי מיון מיושנים ואיטיים ועוד ועוד - מושמעות כבר שנים רבות על-ידי שחקנים רבים בזירה הציבורית, האזרחית התקשורתית (והח"מ ביניהם). ביקורות אלה אף קיבלו מענה מסוים במסגרת רפורמה ממשלתית גדולה, אולי החשובה ביותר בשנים האחרונות, שעיקרה הטמעת תהליכי שינוי עמוקים בניהול ההון האנושי בשירות המדינה. הרפורמה הזו רחוקה מלהיות מושלמת, אבל יכלה לשמש בסיס מצוין לטיפול בבעיות אותם מציין ברינגר במאמרו.
אך הרפורמה הזו לא עניינה מעולם את שרי הממשלה. גם לא את השרה שקד. בישיבת ממשלה בספטמבר 2015, בה השתתף נציב שירות המדינה כדי להציג לשרים את התקדמותה - הוא נבעט ונזרק בבושת-פנים מהחדר, בעוד השרים מתגוללים על חוסר היכולת למנות אנשים במערכת. משם קצרה הדרך לדעיכתה.
בשורה התחתונה, זו חוכמה קטנה מאוד להלין על כשלי המכרזים בשירות הציבורי רק כאשר הדבר נוגע ליועצים המשפטיים, ורק כאשר זה משרת את המאבק הסמלי והפוליטי שמנהל הימין כנגד "שלטון המשפטנים". את הלהט והרצון לשפר את השירות הציבורי, ובתוכו גם את שיטת המכרזים וניהול ההון האנושי, יש לרתום לתהליך שינוי אמיתי ונטול פוליטיקה, ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא מומחה לממשל ולמדיניות ציבורית, שימש כראש מטה יו"ר מפלגת העבודה וכמנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, ועמית בכיר בקרן ברל כצנלסון