אביגדור ליברמן / הדמיה: אפרת לוי, גלובס
דמוקרטיה פרלמנטרית מצמיחה לפעמים פשרות מוזרות, בפרט כשהבחירות מסתיימות בלי הכרעה ברורה לטובת אחת המפלגות. ובכל זאת, אפילו בישראל ביתנו מפקפקים בתסריט שצץ בשבועות האחרונים, ולפיו אביגדור ליברמן - ראש סיעה בת שמונה חברי כנסת - זוכה מן ההפקר במנדט להרכיב את הממשלה בשל כישלונם של בנימין נתניהו ובני גנץ. "אנחנו לא נקבל את האפשרות עם שמונה מנדטים", הגיב על כך איש ישראל ביתנו ח"כ אלי אבידר בראיון בכאן ב'. אבל אז הוא נזכר בסוג של תקדים: "יש מקרה יחיד כזה בפוליטיקה. לגאון הזה קוראים משה ליאון; בלי חבר מועצה אחד הוא ראש עיר מתפקד, והעיר הכי מסובכת בעולם מתפקדת. זה מקרה יחיד בהיסטוריה".
הדוגמה של ליאון מסקרנת: הוא התמודד על ראשות עיריית ירושלים באוקטובר 2018, זכה בסיבוב הראשון ב-33% מהקולות, ובסיבוב השני ניצח את יריבו הגדול עופר ברקוביץ. עם זאת, בהצבעה למועצת העיר, רשימתו של ברקוביץ, "התעוררות", הפכה לסיעה הגדולה ביותר עם שבעה מושבים, ואילו "ירושלים שלנו" של ליאון לא עברה את אחוז החסימה.
עוד נחזור לשאלה אם ליאון הוא מקרה ייחודי בפוליטיקה המקומית שלנו, אבל הפוליטיקה העולמית מספקת תקדימים קרובים יותר. בניגוד לראשי עיריות, שנבחרים בבחירה ישירה, דמוקרטיות פרלמנטריות כבר הציבו בראש ממשלתן מנהיגים של מפלגות קטנטנות, ואפילו אנשים שכלל לא הובילו מפלגות. קוראי המשרוקית הנאמנים עזרו לנו להיזכר בכמה מקרים כאלה.
מעטים מול רבים: המקרה של לטביה ושבדיה
בלטביה נערכו בחירות באוקטובר 2018, בצל פרשות שחיתות פיננסית ומתח בין מתנגדי רוסיה לתומכיה. כרגיל במדינה, שום מפלגה לא זכתה לרוב מובהק ב"סיימה" - הפרלמנט בן 100 המושבים - אבל הסיעה הגדולה הייתה מפלגת "הרמוניה". הצרה היא שהרמוניה נחשבת פרו-רוסית, ולפיכך כל שאר המפלגות הלטביות מחרימות אותה. המדינה נכנסה למסכת ארוכה של מגעים קואליציוניים: הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על ראשי מפלגות "למי שייכת הארץ" והמפלגה השמרנית החדשה, והם כשלו בזה אחר זה. אחרים ויתרו על התענוג מראש. בינואר 2019 נמצא מועמד פשרה: קרישיאניס קרינס, ראש מפלגת האיחוד החדש, הקטנה בפרלמנט. מכורח הנסיבות הוא שולט עד היום בקואליציה יציבה, שבה חברות ארבע מפלגות גדולות משלו.
במצב מוזר יותר מצא את עצמו ראש מפלגת העם בשבדיה, אולה אולסטן, בשנת 1978: הוא עמד בראש ממשלה על טהרת שרים ממפלגתו, אף שהחזיק רק 11% מהמושבים בפרלמנט. גם הפשרה הזו נולדה מהיעדר הכרעה ברורה בבחירות. ב-1976 זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ב-152 מושבים מתוך 349. היה לה יתרון מובהק על כל המתחרות, אבל לא רוב מוחלט. תרוביורן פלדין, ראש מפלגת המרכז, שהייתה השנייה בגודלה, שילב ידיים עם השמרנים-ליברלים ועם מפלגת העם, והקים את הקואליציה הלא-סוציאל-דמוקרטית הראשונה אחרי עשורים רבים.
אלא שכעבור שנתיים, על רקע מחלוקת עזה בדבר הקמת כורים גרעיניים בשבדיה, התפטר פלדין והחבילה התפרקה. ניסיונות לשקם את הקואליציה כשלו. כדי לצאת מן המיצר התמנה לבסוף אולסטן - עד אז שר זוטר לפיתוח בינלאומי - לראש ממשלת מיעוט, אפילו מיעוט מבוטל. כהונתו ארכה שנה תמימה, עד הבחירות הבאות.
הג'וב האיטלקי: כשרה"מ הוא מינוי מקצועי
בראשית 2018 נערכו באיטליה בחירות חדשות. שורה של מפלגות לאומניות זכו להצלחה רבה, ובראשן תנועת "חמשת הכוכבים" הפופוליסטית (M5S), שמוביל לואיג'י די מאיו. מולה התייצבה קואליציה של מפלגות ימין שהגדולה בהן היא "לגה" (לשעבר הליגה הצפונית) של מתיאו סלביני. דא עקא: אף מפלגה בודדת לא זכתה ל-40% מהמושבים שיאפשרו לה להרכיב ממשלה כחוק. גם כאן התנהלו גישושים ארוכים, בהנחיית הנשיא, במאמץ למצוא את הנוסחה הגואלת, שהתמקדו לבסוף במציאת מועמד פשרה מקצועי.
הישועה באה לבסוף מג'וזפה קונטה - שופט לשעבר ופוליטיקאי עצמאי, שדי מאיו ייעד לו בתחילה תפקיד שר בממשלתו. קונטה הקים ממשלה שמורכבת מאנשי חמשת הכוכבים ולגה, וראשיהן - די מאיו וסלביני - הוגדרו כסגניו.
הסידור הזה שרד אפילו אחרי המשבר הפוליטי שאירע באוגוסט השנה. סלביני התפטר בתקווה להביא לבחירות חדשות, אבל די מאיו, בניגוד לציפיות, הסכים להקים קואליציה חדשה עם יריביו הסוציאל-דמוקרטים. בראש הממשלה החדשה שהוקמה לפני שבועות ספורים עדיין עומד קונטה.
איטליה כבר ידעה ראשי ממשלה מקצועיים כאלה, גם בעת המודרנית וגם לפני כן. במאה ה-13 אימצו רבות מהערים האיטלקיות העצמאיות, ה"קומונות", שיטת משטר שהתבססה על מושל ממונה שנקרא "פודסטה". פרנסי העיר היו בוחרים לעצמם בדרך כלל פודסטה שכיר מעיר אחרת, שלא היה נגוע במאבקי הכוח בין המשפחות החזקות בעיר.
ליאון ושות': איך כובשים עיר בלי חיילים
ואם הגענו לשלטון המוניציפלי, נחזור למשה ליאון אצלנו. מה שאיפשר לליאון לנהל את הבירה ללא סיעה היא העובדה שמאז 1978 ראשי העיריות בישראל נבחרים בבחירות ישירות. החוק קובע שאם סיעתו של ראש העירייה לא זכתה ולו במנדט אחד, המועצה תורחב במקום אחד כדי להכילו. ואכן, במועצת העיר ירושלים יש היום 32 מקומות במקום 31.
מקרה כמו של ליאון אכן לא אירע מעולם לראש עירייה ישראלי שנבחר בבחירות רגילות. אבל היו ראשי עירייה שכיהנו בלי סיעה. כדי להבין איך זה ייתכן נחוץ קצת רקע. עד להנהגת הבחירה הישירה היו חברי המועצה בוחרים אחד מהם לשמש כראש העירייה. השיטה הזו המשיכה לשמש גם אחר כך, במקרה שראש העירייה הנבחר התפטר או מת. אבל ב-1998 אישרה הכנסת הצעת חוק שלפיה אם נותרה יותר משנה לבחירות, יתקיימו בחירות מיוחדות למחליף - שבהן יכול להתמודד גם אדם מחוץ למועצה.
הדוגמה הראשונה שמצאנו קרתה בכפר שמריהו ב-2005. ראש המועצה הנבחר שמוליק בן-טובים התפטר כדי לכהן כציר כלכלי בשגרירות בלונדון. בבחירות שהתקיימו כעבור כמה חודשים הפסיד סגנו אשר אריה גניגר לדרור אלוני, בנה של שולמית אלוני, שלא היה אז חבר במועצה. דוגמה נוספת התרחשה בנצרת עילית (שמאז שינתה את שמה ל"נוף הגליל"). אחרי שראש העירייה משה גפסו הורשע בלקיחת שוחד ונאלץ להתפטר, נבחר תחתיו רונן פלוט - שבעבר ייצג את הליכוד במועצה אבל פרש כדי לכהן כמנכ"ל הכנסת. ב-2018 כבר התמודד כמועמד יחיד בראש רשימה עם רוב מוחלט במועצה.
אבידר קרא לליאון "מקרה יחיד בהיסטוריה", אבל כשמביטים מחוץ לבירה ומעבר לים, מגלים שהפוליטיקה מפתיעה בכל פעם מחדש.
ברעיונות לכתבה סייעו לנו קוראינו המלומדים, ובפרט תמיר לזרוב, איתמר בן יאיר, קובי חייט, איתי הומינר