מאיר שמגר / צילום: איל יצהר, גלובס
בשעת נעילה, ההגדרה שעמה נכנס לעולם המשפט השופט מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון שהלך הבוקר (ו') לעולמו, היא גם זו שמגדירה אותו בצורה המדויקת ביותר: לוחם חירות ישראל. אכן שמגר היה, לאורך כל חייו, לוחם חירות ישראל. עם נקודה בין שתי המילים האחרונות ובלעדיה.
להלחם על החירות כל יום מחדש
זה היה בשנת 1995. הייתי אז מתמחה צעיר ולחוץ בבית המשפט העליון, בשבוע הראשון להתמחותי. השופט יעקב טירקל, שאימן אותי, ביקש שאמצא ספר על חירות לטובת פסק דין שהוא כתב אותה שעה. במשך שעתיים התרוצצתי בין שלוש קומות ספריית בית המשפט העליון לנסות לאתר את הספר המבוקש אך לשווא. האמת היא שכבר איבדתי תקווה, אך הייתי נבוך לשוב ללשכת השופט ללא הספר שביקש. לא ידעתי מה לעשות. משום מקום הופיע נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, שאך זה עתה סיים את תקופת נשיאותו.
"אתה צריך עזרה?" שאל. התלבטתי איך לענות. לגלות חולשה או לא? מותר בכלל למתמחה צעיר לדבר עם מישהו כמו שמגר? גמגמתי משהו. "הבנתי", אמר שמגר בקולו הרועם המוכר, "מה אתה מחפש?"
"ספר של הנרי לוינסון? אהה.... מסות על חירות?"
"לוינסון?" הוא קימט את מצחו, "לא מכיר... אולי נבינסון?"
הסמקתי באחת. זו הסיבה שאני לא מוצא את הספר. כהרגלי, חיפפתי בכתיבת בקשת השופט.
"הנרי נבינסון. חשוב ביותר. יש לו אמירה שכדאי לך להכיר", ציטט הנשיא שמגר מראשו, "החירות היא נכס שיש לכבשו למען עצמנו מדי יום מחדש. דינה של החירות זהה לדינה של האהבה. כל יום הן נאבדות, וכל יום אנו נדרשים לכבוש אותן מחדש."
הוא סימן לי לבוא בעקבותיו, פנה לאחד החדרים הצדדיים, ואחרי דקה שלף את הספר מאחד המדפים והגיש לי אותו.
בסופו של דבר השופט טירקל לא מצא את אשר ביקש בספר, אבל אני כבר הרווחתי את נבינסון לנצח וגם מעט מהנשיא שמגר.
לוחם חירות ישראל
עם התואר הנשגב הזה, לוחם חירות ישראל, הוא נכנס לעולם המשפט. זה קרה לא בדלת הראשית, בכניסה הנוצצת, אלא דווקא דרך מרתף העצורים המצחין. כאיש אצ"ל הוא נעצר על-ידי שלטונות המנדט "מעצר מינהלי בלי הסברים ובלי ביקורת שיפוטית", כפי שסיפר בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם". מעצר ששלח אותו עד למחנה הכליאה באפריקה.
לעניות דעתי, חוויה זו הפכה אותו אחר כך ללוחם חירות ולמשפטן כה גדול. אין הכשרה נחוצה יותר לשופט המבקש לעשות צדק מאשר לעבור על גופו חקירה אצל שלטון נטול-בלמים אשר מגרש אותו למחנה מרוחק ללא ביקורת שיפוטית. שמגר עצמו סבר כך: "אדם לא יכול להכריע בגורלו של אדם אחר, אם לא התנסה מעולם בהתמודדות עם בעיות של יומיום".
את הצעד הפורמלי הראשון בעולם המשפט הוא יצעד בפרקליטות הצבאית שאך זה תוקם. כבר שם כשהוא מילא תפקיד זוטר יחסית התגלה עמוד השדרה הערכי שלו כשהגיש כתב אישום נגד כמה קצינים מפיקוד דרום שהחליטו לעשות דין לעצמם והרגו מסתננים שגנבו חוטי נחושת. הציבור ופיקוד הצבא זעמו, אבל שמגר התעקש. עמוד השדרה הזה שהפגין הוא שהביא את בן-גוריון למנותו ב-1961 לפרקליט צבאי ראשי למרות שבא ממחנה אידאולוגי יריב.
מהרגע הראשון בתפקיד הבכיר הזה הוא יעשה את מה שיעשה גם בתפקידיו הבאים - יקבע נהלים, יכתוב חזון ויבצר את "עצמאות הפרקליטות הצבאית". במסגרת זאת, אגב, הוא יפעל לביטול הממשל הצבאי. "מבחינה משפטית חשבתי שאין הצדקה לקיומו של ממשל צבאי שכזה, המוטל על אזרחים של המדינה רק בשל לאומיותם". אופן פעולה זה חזר על עצמו כשנכנס ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ולאחריה ללשכת שופט בית המשפט העליון ולבסוף ללשכת נשיאו במשך 12 שנים ארוכות.
אצילותו והכבוד שהוא נהג בכל הבריות (כפי שחשתי על בשרי כמתמחה צעיר בעליון) עשויות להטעות את רואיו, שכן בסופו של יום הוא היה מהפכן. כל לשכה שהוא נכנס אליה, הפכה את פניה כשהוא יצא ממנה. כך גם קרה למשפט הישראלי כולו. לא בכדי כינה אותו הנשיא אהרן ברק "הורדוס של המשפט הישראלי". שמגר אכן היה מבכירי בוניו.
המהפכנות בא לידי ביטוי בדרך בה כפרקליט צבאי ראשי קבע שמגר למעשה את המדיניות בשטחים המוחזקים (לרבות את הכינוי הזה עצמו), בדרך בה כיועץ משפטי לממשלה הוא הפך את תפקידו לגורם כוח שאיש לא יכול להתנגד לו ופתח למעשה את בג"ץ לפניות תושבי השטחים ("ישראל הייתה המדינה הראשונה והיחידה שהתירה לתושבי שטח מוחזק לפנות לערכאות השיפוטיות שלה כמדינה האחראית לממשל הצבאי ואפילו לערכאה העליונה שבה.... הצגתי את הרעיון בוועידות בינלאומיות, אך לצערי הוא לא עורר עניין למרות הדאגה כביכול לזכויות האדם בשטחים. כנראה קל יותר להטיח ביקורת מאשר לעשות מעשה"), ובדרך בה הפך את בית המשפט העליון למבצר רב-עוצמה של שלטון החוק.
"ישראל צריכה להיות חברת מופת, מדינה סובלנית ותרבותית, פתוחה לכל ומקבלת גם את בני המיעוטים החיים בתוכנו" הוא קבע. "זו אמונתי הנחרצת, ובכל פעם שנקרית בדרכי הזדמנות לפעול למענה, אני מתגייס. אין לי פנאי לרפיון ידיים. אני מודה, אני ציוני".
ככזה הוא המשיך להיות לוחם חירות גם לאחר שפשט את גלימת השופט. בעשורים האחרונים פגשתי אותו באינסוף מאבקים (למשל למען העלאת יהודי אתיופיה), זוכר את שלימד את כולנו: החירות היא נכס שיש לכבוש אותו למען עצמנו מדי יום מחדש.
תודה, כבוד הנשיא שמגר, על השיעור הזה ועל 94 שנות מאבק יומיומי על חירות. חירות ישראל וחירות האדם.
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו