משבר האמון במוסדות המדינה / אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי
גיליון האמון במערכת המשפט ומוסדות שלטון החוק שאנחנו מפרסמים היום, יצא לדרך לפני מספר חודשים. חשבנו כבר אז שהנושא בוער ודורש דיון מקיף ומסודר שלא נובע מאג'נדת "ימין" או "שמאל". במקרה יצא שהגיליון מתפרסם דווקא בשיאו של דיון ער ויצרי בסוגיה הזו, בתום שבוע של דיון ציבורי בפרטים מתוך חקירות עד המדינה ניר חפץ.
לפרסם גיליון שלם בנושא אחד זו לא בחירה עריכתית טריוויאלית, וברור לנו מראש שהיא תקים עלינו גל של ביקורת. תמיד יהיו כאלה שימחו על המסגור או על הטיימינג. זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל האמת היא שלעיתון שרוצה בימינו להעלות סוגיה או תופעה לסדר היום, יש מעט מאוד כלים לעשות את זה. קשה מאוד לעורר שיח רחב, מורכב, בעידן של הפרעת קשב, כאשר גם כותרת ראשית הופכת תוך שעות לעץ נופל ביער. במיוחד אם הדיון שאתה מבקש לעורר לא מלווה בכותרת בעלת מאפיינים רכילותיים או שברירי פרוטוקולים.
אז למה בכל זאת לפרסם גיליון שלם על אמון במערכת המשפט ובמוסדות שלטון החוק? כי לא הכול זה תיקי נתניהו.
כי אמון במערכת המשפט הוא גם נושא כלכלי ועסקי ולא רק פוליטי. כי אנחנו כופרים לחלוטין במחשבה שאם נטאטא בעיות ולא נעורר בהן שיח, הן ייעלמו מהעולם. כי תחושות הבטן הראשוניות שלנו מגובות בסקר רחב-היקף שבוצע עוד לפני "פרשת הטרדת עד המדינה". כי חוסר אמון במערכות שלטון החוק הוא לדעתנו איום דרמטי על הדמוקרטיה.
בשבועות האחרונים שמעתי לא פעם שפרסומים שלנו לגבי ליקויים במערכת המשפט הם צודקים ונכונים, אבל "למה לפרסם דווקא עכשיו?", "למה לספק תחמושת לראש הממשלה?", "את הביקורת עדיף להשמיע בשיחות פרטיות, ואם חייבים לפרסם אז אחר כך". מתי זה אחר כך? אחרי הבחירות. אחרי ההכרעות. אחרי הרכבת ממשלה. אחר כך.
מאז תחילת דרכנו ב"גלובס" המתחדש, לפני כשנתיים, החלטנו להתעלם ככל יכולתנו מהתיוג האוטומטי של כל סוגיה כשמאל וכימין. "גלובס" הוא עיתון נטול אג'נדה פוליטית מובהקת במוצהר, וממילא אין לנו שום שאיפה להמליך או להפיל ראשי ממשלה, ואנחנו גם לא מתיימרים לחשוב שיש בכוחנו לעשות זאת.
לא הכול זה נתניהו. כי לתפיסתנו זה באמת בעייתי כאשר המשטרה והפרקליטות מפעילות באופן מופרז כלים שנולדו למלחמה בפשע המאורגן (חילוטים) בעבירות צווארון לבן.
כי כל אחד מאיתנו יכול לדמיין מה היה קורה אם היה נקלע שלא בטובתו לחקירה, וההודעות הפרטיות שלו בטלפון היו הופכות ללא שום תנאי להפקר. כי הדי ציפוף השורות בפרשת רות דוד עוד לא שככו. כי יש יותר מדי אנשים בישראל שבאמת מאמינים שרומן זדורוב חף מפשע. כי ריח הריקבון מהחיסול הממוקד לשופטת הילה גרסטל שניסתה להטמיע ביקורת על הפרקליטות עוד נישא באוויר, ואפילו היא כבר צעקה "המלך הוא עירום".
בעיית חוסר האמון היא לא רק תולדה של כשלים, עיוותים או מדרון חלקלק. היא גם בעיה של אופי השיח. אג'נדות פוליטיות ואינטרסים אישיים מלבים ומקצינים את חוסר האמון, ופועלים כיום בעיקר בשירות האינטרס האישי של ראש הממשלה. שתי מערכות בחירות ברצף גם לא ממש הועילו. זה נכון גם שמחקרים שונים מהשנים האחרונות מלמדים על ירידה כללית, עולמית באמון במוסדות, לא רק באלה הקשורים לשלטון החוק.
אין לנו ספק שהרוב המוחלט של האנשים שעובדים במערכות אכיפת החוק עושים עבודתם נאמנה ובאמונה, ללא מניעים נסתרים וביושר. ועדיין 44% מהציבור, כך על פי סקר "גלובס" ומכון "שילוב", איבדו אמון במערכות החוק בשנה האחרונה, ו-34% מהנשאלים לא מאמינים לבתי המשפט, למשטרת ישראל או לפרקליטות. 71% מהנשאלים בסקר שלנו מאמינים שכל פרסום רשמי של המדינה צריך להכיל את אזכור חזקת החפות שלפיה אדם חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו (כפי שאנחנו נוהגים ב"גלובס", בינתיים לבדנו). אומנם זה צעד פשוט בדרך להגברת האמון, אבל אפילו הוא לא קורה.
אם נטאטא את בעיית חוסר האמון, היא לא תיעלם. ומזל שגם אי אפשר להוציא בעניינה צו איסור פרסום.
סוגיית חוסר האמון במוסדות שלטון החוק היא בעיה אמיתית כואבת ומפלגת, ולשיטתנו דיון עליה יכול גם להתניע תיקון. זו הסיבה שאנחנו בוחרים להקדיש היום גיליון שלם לטיפול בנושא.
אתם הקוראים שלנו, אתם אלה שתשפטו.
לכתבות בפרויקט:
● שליש מהציבור לא מאמין לפרקליטות, לבתי המשפט או למשטרה
● המשרוקית של גלובס: חמישה מיתוסים על מערכת המשפט והאמת מאחוריהם
● חזקת החפות היא תפיסת עולם. לא רק מצב משפטי
● היצרים, העימותים והדילמות: השנים הסוערות של פרקליט המדינה
● מרות דוד, דרך רומן זדורוב ועד לרה"מ בנימין נתניהו: מסע לשורשי אובדן האמון במערכת
● פרופ' יוג'ין קנדל: "יש חוסר אמון בכל הכיוונים, בכל הגזרות ולכל הרוחב"
● מהו חלקה של התקשורת בשחיקת האמון במערכת המשפט?
● רוצים לשמוע עוד על הנושא? האזינו לפודקאסט: כך נסדק אמון הציבור במערכת המשפט