חג הסיגד / צילום: שאטרסטוק
אומנם בשנים האחרונות עלתה המודעות לקיום חג הסיגד, אך לצד הבשורה החיובית שבדבר, ישנו חיסרון אחד שבולט לעין והוא היעדר סממנים דתיים מובהקים המאפיינים את החג. רבים מאלו שהיום מקיימים את אורחות החג אינם מודעים למשמעות העמוקה שלו, ורק מעטים מבינים את סיפורו.
דומני ששומעים על חג הסיגד אבל לא בהכרח מבינים את סיפורו במובנו היהודי והעמוק שמסריו נוגעים לכלל החברה היהודית והחברה הישראלית, ולא רק במובנו הפולקלוריסטי הנוגע רק לקהילה האתיופית. מדוע אם כן קיימת תחושה שיש ניסיון לא מודע לייתם את חג הסיגד ממשמעותו הרוחנית והדתית? באחד המקרים נשאל הרב שלמה זלמן אויירבך אם מותר לעשות סלט ביצים בשבת הוא השיב שסבתא שלו הייתה נוהגת לעשות סלט ביצים בשבת ולכן מותר.
הסיפור ממחיש את שורש הבעיה שבמפגש בין המסורת היהודית האתיופית לממסד הרבני, במיוחד האשכנזי, בישראל. כאשר מדובר במנהג של הרעבעצן פיינשטיין והרעבעצן אויירבך זה מנהג שיסודו מהרריי קודש וכאשר מדובר במנהג של סבתא עזיזה ממרוקו זה פולקלור וכשמדובר בסבתא למלם (lemlem) מאתיופיה היא כבר לא מספיק יהודייה ולכן היה צורך לשלוח אותה לגיור לחומרא.
בעיניי, גישה כזו המוחקת את העבר וקובעת סטנדרטים הלכתיים הוא סוג של פטרנליזם וקולוניאליזם דתי, תפיסה זאת במידה רבה לצערי תחלחל לקהילה האתיופית כמו שהיא חלחלה לעדות המזרח בשנות החמישים. והם בעצמם מבקשים מקהילתם למחוק את עברם.
גישה כזו המוחקת את העבר וקובעת סטנדרטים הלכתיים חדשים, תהיה הקהילה אשר תהיה, היא בעיניי זלזול גדול שמקורו בפטרנליזם והתנשאות. לפיכך יהודי אתיופיה אינם כפופים הלכתית לא לרב עובדיה יוסף זצ"ל ולא לשולחן ערוך.
אסור שיקרה מה שקרה לחלק מיהדות מרוקו או תימן שהיה עליהם להשיל חלק ממנהגי אמותיהם ואבותיהם. אני סבור שהמפגש בין יהודים ישראלים לבין יהודים יוצאי אתיופיה איננו רק מפגש בין מהגרים חדשים למהגרים ותיקים, בין שחורים ללבנים, אלא גם מפגש בין שני דגמים קוטביים של יהדות מקראית מול יהדות חז"לית. שתי היהודיות הללו מתלכדות ומתנגשות במרחב אחד משותף - מדינת ישראל.
שתי מסורות הן שונות באופן משמעותי אבל שוות במשמעות הרוחנית. אני מבקש שמתוך הערכה למסורת היהודית האתיופית, שמקורה בהר סיני לאמץ גישה של "גם" ו"גם", קרי גישה הוליסטית, ומתוך כך להצליח לאזן בין התרבות האתיופית הכללית לתרבות היהודית האתיופית.
בין היתר, משמעותו של חג הסיגד הוא להצליח ליצור פיוס בין אנשים, יצירת אמון הדדית, שבירת החומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. חידוש הברית והבעת נאמנות לירושלים. יצירת עולם ללא חשדות, תחושה של אחדות ושל ביטחון מצד אחד ומצד שני ובין פולקלור, מוזיקה, ריקוד ואוכל.
כאמור, אומנם בשנים האחרונות עלתה המודעות לקיום חג הסיגד וזה מבורך מאוד אולם הנחת היסוד הבסיסית שלפנינו מנהג פולקלוריסטי ולא מנהג יהודי אותנטי הביא אותנו לבצע רדוקציה של המסורת היהודית האתיופית תוך הדגשת הצדדים התרבותיים והפולקלוריסטים. בכך נראה לי שאנו עלולים להפוך את חג הסיגד עם השנים לחג האינג'רה, כפי שזה קרה לחג המימונה שבמידה רבה הוא הפך מחג האמונה לחג המופלטה. לסיכום אפשר לאכול אינג'רה טעימה ולשמוע מוזיקה טובה, אבל לזכור שכל אלא הם סיבה למסיבה האמיתית. אפשר לאכול נזיד עדשים בלי וויתור מוחלט על הבכורה.
הכותב הוא מרצה בכיר וראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו. ביום רביעי הוא ירצה במוזיאון ארצות המקרא ירושלים במסגרת סדרת הרצאות. הרצאתו תהיה בנושא "החזרה בתשוקה של קהילת ביתא ישראל לירושלים"