יום ראשון השבוע, ואנחנו נוסעים לכינרת. גשם כבד וערפל סמיך מלווים אותנו כל הדרך לצפון. עננים כהים ורציניים רובצים נמוך בשמיים, הקלים יותר מתבצרים בראשי הגבעות ומגוון מרגש של גוני ירוק נוצץ בצדי הדרכים. הגשם יורד כבד, אבל לא כועס. זה לא הגשם שניתך לפני שבועיים בחמת זעם, היכה בערים ונטל קורבנות אדם. הגשם של היום נדיב ושופע. מים זורמים בכל מקום, המאגרים מלאים, העמקים מוצפים. אירופה, אנחנו אומרים אחד לשני כל כמה דקות, אירופה. מדי כמה דקות עוצרים ומצלמים. זה יום טוב יותר לעיניים שיודעות לסנן את היופי מתוך האפור מאשר לעדשות המצלמה. הערים אומנם ספגו מהלומות אבל הטבע נראה טוב. יותר מטוב; הוא נראה בריא.
גם הכינרת מחייכת חיוך בריא, עם מפלס שעלה ביותר ממטר ושלושים ס"מ מאז תחילת עונת הגשמים, שאומנם הגיעה מאוחר, אבל דפקה כניסה. כשהגענו אליה בבוקר היו חסרים לה בסך הכול 1.91 מטרים כדי להגיע לקו העליון, כשעזבנו אותה אחר הצהריים, תודות ללמעלה מ-40 מ"מ גשם וזרימה נאה בנחלים, כבר נוספו לכינרת יותר משישה ס"מ, שהעמידו את המפלס על מינוס 210.66 ס"מ. עוד 1.85 מטרים, והכינרת תגיע אל קו הקסם - הקו האדום העליון (-208.8) - תתמלא, וצריך יהיה לפתוח את סכר דגניה, למנוע ממנה להציף את טבריה והקיבוצים הסמוכים.
כינרת מלאה - איזה צמד מילים משמח. אין צורך להכביר מילים על הקשר בין הישראלי לימה הקטנה והמתוקה בצפון, שעם השנים הופכת ליותר קטנה ופחות מתוקה - היא אחת משלנו ואנחנו אוהבים אותה. גם אם ימי הזוהר של מפלס הכינרת כאומדן מובהק למצב הרוח הלאומי כבר מאחורינו, הודות לעובדה שאנחנו כבר מזמן לא תלויים בה כמאגר מים "שימושי" (פעם הכינרת סיפקה כשליש מהמים של ישראל, היום בין 2% ל-4% תלוי בחורף) - את המקום שיש לכינרת בלב שלנו אי אפשר להקטין, להתפיל, להחליף או לייבש. היא תמיד תעורר עניין - עובדה שאנחנו פה, שרים את השירים.
הכינרת אומנם נראית טוב מאוד, שני חורפים גשומים הביאו למפלס גבוה וזרימות נאות, אלא שמכל הבחינות האחרות מצבה לא מי יודע מה. שנים קשות ודרמטיות, רצופות בבצורות, עברו על הכינרת ועל האזור כולו. בשנת 2017, אף שהשאיבה ממנה הופסקה כמעט לחלוטין, הידרדרה הכינרת עמוק מתחת לקו האדום. יותר מים התאדו מהכינרת מאשר נכנסו אליה, גם המעיינות התייבשו. בדצמבר 2018 היה מפלס הכינרת בשפל כמעט היסטורי: -214.42, רק 35 ס"מ מהקו השחור שנקבע ב-2001.
המצב היה כמעט נואש, אבל אז הגיעו שני החורפים האחרונים והצילו את הכינרת שהוסיפה לעצמה כחמישה מטרים. יפה, אבל בגדול, אנחנו נעים בין בצורת לבצורת במחזוריות ברורה ומייאשת למדי: בשלושים השנים האחרונות ניכרת ירידה עקבית בכמות המשקעים והנביעות. מחזוריות של דעיכה. החורף אנחנו על החלק העליון של הגלגל, אבל הגלגל כולו הולך וקטֵן. הכינרת קצת מזכירה לי כלבה שהייתה לי פעם, שהזדקנה עד לבלי די וסחבה בקושי את מה שנותר ממנה, אבל בכל פעם שהיינו בדרך לווטרינר להרדים אותה, הייתה מקפצת לפתע כגורה מלאת שמחת חיים וזוכה בעוד כמה ימים מעל האדמה.
שנות הבצורת, תנודות קיצוניות במפלס ובעיקר העובדה שמי הכינרת פשוט עמדו, הביאו את המערכת האקולוגית של הכינרת למצב רגיש. המליחות עלתה והביאה לשלל תופעות לוואי, כמו פריחתן של אצות רעילות, ירידה חדה בזואופלנקטון, שהוא המזון לדגים (שהוביל לירידה באיכות וכמות הדגה), ויש גם חילזון פולש שהשתלט על חופי הכינרת ודחק את המינים הטבעיים. הוסיפו לזה את העובדה שמים לא יוצאים מהכינרת - לא בשאיבה וכמעט שלא לנחלים ותקבלו מעין אקווריום שלא החליפו בו מים המון זמן. המים נעכרים, מתעפשים ואיכותם יורדת. הזרמה גחמנית של מים חדשים זה לא רע, אבל לא מספיק. אגם, כמו אדם, צריך זרימה ותחלופת חומרים.
אבל נכון לעכשיו, כאמור, המצב ממש בסדר. בואו נחיה את הרגע.
***
לפני הכינרת אנחנו רוצים לראות את המקורות שלה. בצומת כח אנחנו פוגשים את יונתן הררי, אקולוג וראש תחום בתי גידול לחים בצפון ברשות הטבע והגנים, נכנסים אל הטנדר הירוק שלו ונוסעים אל הדן - הנחל המרכזי שמזין במי שלגים את הירדן, שבתורו נשפך לכינרת. הררי מספר על דיונים סוערים שנערכים לקראת פתיחה אפשרית של סכר דגניה. מי ישמן, מי ישלם. "עוד פחות משני מטרים ואנחנו שם. זה מתחיל להיות ריאלי", צוחק הררי. האירוע לא קרה מאז 1992, פחות מ-400 מ"מ גשם ואנחנו שם. אתה אופטימי, אני אומר. "אנחנו אופטימיים לשנה הזאת", אומר הררי, "אבל פסימיים להמשך".
עזוב את ההמשך רגע, אני אומר להררי. קשה לי להיות פסימי בגשם הזה. אני יותר מדי נהנה לראות את השדות המוצפים של הקיבוצים, את המאגרים מלאים, עוד רגע מתפקעים. כך גם בריכות הדגים. אנחנו נוסעים בין מטעי האפרסמון, השקד, הקלמנטינה והפקאן - נראה שכל עלה רוקד לצלילי השיר ששרים הרגבים הספוגים. אנחנו ממשיכים לנסוע בין שדות החיטה ועצי הרימונים, בין הבוץ והעננים. עגורים שעצרו בנדידתם מנשנשים את הצמחים. הכול שופע ונובע וזורם. אנחנו שותקים, נותנים לגשם להטיח את דבריו בגג הטנדר.
בתל דן אנחנו עוברים דרך "שער אברהם" - השער הכנעני שנחשב לקשת הקדומה ביותר שנמצאה בעולם, שרידיה של עיר קדומה בת כ-5,000 שנים - ומדשדשים קצת בבוץ בהנאה מרובה עד שהדן נובע מהאדמה, ככה פתאום. נחל מיוחד במינו הוא הדן שלנו. אין לו אגן ניקוז, הוא פשוט נובע מנקודה אחת. גם את המשך הדרך עושה הדן בדרך שלו, להבדיל מנחלים אחרים, הוא לא מקבץ אליו יובלים קטנים יותר ומתרחב, אלא להיפך, מפצל את עצמו, חלק הולך לחצבני, חלק לבניאס, ואז מתאחד מחדש.
זו הנביעה הגדולה ביותר במזרח התיכון, אומר הררי. אני עומד על נקודת הנביעה של הדן; מי שלגים שחלחלו לאקוויפר ובוקעים ממנו אחרי כמה זמן בכחול מרהיב בגוני פלדה קפואה. יפה לחשוב על זה שאחד ממקורות המים החשובים של הכינרת הוא השלג דאשתקד. איך אפשר לקרוא לו חסר חשיבות?
מי השלגים נובעים מהאדמה בקצב מרשים למדי של 8 קוב לשנייה. זה לא המון - הקצב הגדול ביותר שנמדד בישראל היה לפני עשור בדיוק, ינואר 2010, בשיטפונות בנחל ניצנה: 1,420 קוב לשנייה - אבל זה יפה. שיא הנביעה של הדן פה עומד על 12.5 קוב לשנייה. ואם פעם שאלתם את עצמכם: כל ס"מ מים בכינרת שווה למיליון שש מאות ושבעים אלף קוב.
מדי פעם נפער קרע בענן ושמש הססנית בוקעת, מציצה, מאחוריה שמיים כחולים. זה לא היום שלך, גברת, אומרים לה העננים והיא חוזרת אחורה, סבלנית. העננים ילכו כמו שבאו, בסוף כולם יודעים שהמקום הזה דווקא כן שייך לה.
כדי להישמע כמו אחד שמבין כינרת, אני מדבר עם הררי על הקווים של הכינרת, מדקלם מספרים שלמדתי בעל-פה כל הלילה: הקו האדום העליון הוא מינוס 208.8, האדום התחתון: מינוס 213, השחור זה כבר מינוס 214.87 - הקו הנמוך ביותר שאליו הגיעה הכינרת בדצמבר 2001. ויש גם קו צהוב, שהוא חצי מטר מעל האדום, וקו ירוק - מינוס 211.5: הקו המומלץ לתפעול האגם. הררי מסתכל עליי בתימהון. "זה רב-קו כל הקווים האלה", הוא אומר, "הכול נמדד מאז שרוטנברג הקים את סכר דגניה ואפשר היה לשלוט יותר במפלסים".
אכן, בימים שלפני הסכר (שהוקם בשנות השלושים של המאה הקודמת), נע גובה המפלס בין מינוס 209 למינוס 211, עם שינוי שנתי של כמטר במפלס בין שפל לשיא. בניית הסכר אפשרה להוריד את המפלס עד למינוס 214 ולהעלות אותו עד למינוס 208. "כך נולד המפלס", אומר הררי. אבל מבחינתו, "המדד האמיתי של הכינרת הוא לא המפלס אלא כמה מים זורמים בירדן ההררי (כן, שאלתי אם הם קרובי משפחה). היום הוא זורם נהדר, אבל היו הרבה קיצים שלא זרם שם כלום".
אנחנו נוסעים למיצד עתרת. בכניסה אפשר לראות הדגמה חיה של השבר הסורי אפריקאי, עם שבר אנכי באמצע חומה עתיקה, הצד המזרחי של החומה התרחק מהצד המערבי ביותר משני מטרים. זה גורם לי לחשוב רגע על גורלם של כל הסכרים והערים הקדמוניות והמבצרים והחומות וכל מי שהיה וכל מי שעכשיו וכל מי שיהיה, מונחים שכבה אחר שכבה מול הירדן ההררי שזורם עכשיו בפראות מדרום לעמק החולה ועד הכינרת בקצב חביב של כ-50 קוב לשנייה. תיכף נפגוש את המים האלה שוב, בכינרת. אח, כמה מים, תענוג. אלה לא מי שלגים ולא מי מעיינות - גשם אורגינל.
אלה המקורות הטבעיים של הכינרת. הם לא מספיקים, כאמור. אפילו לא קרוב. כדי להיערך לעתיד של יותר ויותר אנשים על פחות ופחות משקעים, פיצחה מדינת ישראל את סוד ההתפלה, והצילה את עצמה מהתייבשות. הפסקת השאיבה מהכינרת שחררה את ישראל מהתלות באגם, ולא פחות חשוב - שחררה את הכינרת מהעומס שבלהשקות את ישראל ופינתה אותה לדאוג לעצמה ולהתמלא. אבל גם הגשמים והשלגים, כאמור, לא מספיקים, מה שהביא אותנו אל הצעד הבא של ישראל - הפיכת הכיוון של המוביל הארצי, שכולו נבנה למשימה אחת על סמך ודאות אחת: הגשם יורד יותר בצפון וצריך להעביר מים דרומה.
הוודאות הזו היא מזמן נחלת העבר. הגשמים יורדים דווקא בדרום ובמזרח, והצפון נשאר יבש. מדינת ישראל נאלצת להפוך את כיוון המים במוביל וכבר היום מזרימה מהדרום לצפון, עד מתקן אשכול, מזרחית לחיפה. השלב הבא יהיה לשאוב את עודפי המים המותפלים ולהזרים אותם הלאה, צפונה, בצינור אל נחל צלמון ומשם לכינרת. הצינור כבר מונח, המינהור יוצא לדרך. אם הגשם לא יבוא, אנחנו פשוט נפתח את הברז ונמלא את הכינרת והנחלים. ייקח עוד איזה שנתיים עד שכל זה יהיה מוכן. ובנוסף יוקם גם מתקן התפלה בגליל המערבי שכבר אושר, ויש גם שלל תוכניות מקומיות לשיפור איסוף המים בצפון. נראה שנצליח להסתדר איכשהו.
יש בזה ממד פואטי, קארמתי, אפילו הירואי. אחרי שלקחנו כל-כך הרבה מהכינרת, עכשיו אנחנו עושים מאמצים אדירים להחזיר לה טובה - אנחנו שואבים מים מהים, מתפילים אותם, הופכים את כיוון הזרימה, שואבים אותם בלחץ, דוחפים אותם בעוצמה, משקמים נחלים. לא בשביל החקלאות, בשביל התיירות, כדי שנוכל להראות נחלים גם לדורות הבאים.
ויש בזה גם ממד טרגי, פתטי. הטבע שאנחנו מכירים הולך להיעלם ואנחנו מחליפים אותו ב"זיוף" או בהיפוך של טבע, טבע מהברז. נאחזים באשליה שנוכל לייצר נחלים זורמים וכינרת מלאה, כאילו אפשר יהיה לנצח את הטבע. ואתם יודעים מה, גם אם לפעמים נדמה שנצליח - והאמת היא שעד עכשיו הולך לנו לא רע בכלל - יש לנו ניחוש די טוב איך זה ייגמר.
***
אנחנו נוסעים לצד הכינרת, שהולכת ומתמלאת מול עינינו ממש במי גשם טהורים שיוצרו ללא מגע יד אדם שמגיעים בו בזמן מהשמיים ומהנחלים. היא באמת מלאה, לא שיקרו לכם בתקשורת - בחלקים מסוימים התקדמו המים עשרות מטרים, אפילו מאה מטר. העצים שפעם היו רחוקים מהמים, טבולים בהם עכשיו עד צמרת, הכביש שוב נוסע ליד הגלים ואפילו הטיילת של טבריה מצליחה להזכיר טיילת. מקומות שלפני שנתיים ביקרנו בהם במהלך הבצורת הוצפו במים רבים. אנחנו עומדים על קו המים ואני מרגיש איך כינרת מלאה ממלאת לי את הלב. מה זה, זה סתם מאגר מים לא גדול במיוחד, למה אני כל-כך שמח למרות שגשם וקר ואפור?
במגדל אנחנו פוגשים את פיראס תלחמי, מנהל תחום ניטור הכינרת ברשות המים. אתה האיש הכי חשוב במדינה היום, אני אומר לו, שליט הכינרת. די נו, בחייך, מחייך פיראס תלחמי בביישנות, אבל עיניו אומרות, תמשיך.
שנה וחצי אתה בתפקיד. נראה שהבאת איתך את הגשם. באת בסוף השנה הכי שחונה ופתחת שערי שמיים.
"הרבה אומרים לי", אומר תלחמי. "מאז שהתחלתי, האגם במקום אחר לגמרי. בסופה הגדולה של לפני שלושה שבועות זרמו הנחלים לכינרת בקצב של מעל 350 קוב לשנייה. זה קצב עלייה של שני ס"מ בשנייה. לא ישנתי כל הלילה הזה, אני אומר לך".
דבר אליי במפלסים.
"לפי המודלים הנוכחיים, בקצב הזה של גשם, הכינרת תעלה בעוד 1.68 מטרים ובמאי-יוני השנה תחצה את הקו העליון. כך תושלם עלייה של 2.5 מטרים מאז אוקטובר 2019. העלייה הניכרת במפלס בשבועות האחרונים", מסביר תלחמי, "היא בגלל סמיכות בין שתי מערכות גשמים; הראשונה עוד לא הספיקה להיספג באדמה, מה שהפך את הגל השני לזרימה נטו (נֶגֶר) שרואים בעין. אם המערכות היו מתרחקות בעוד שבוע, לא הייתה כזו דרמה שנראית בעין".
הכינרת תמיד אהבה דרמות.
"הכינרת אוהבת גשם", אומר תלחמי, "לא חשוב לה איך הוא בא, אבל האקוויפר פחות מבסוט כי למים אין זמן לחלחל ולהגיע אליו".
קיוויתי להעביר כתבה שלמה על מים בלי לדבר על האקוויפר, מאגרי מי התהום. זה עניין חשוב, אך גורם לתרדמת, כמו ביטוח פנסיוני או פרשת הרפז.
"יש לך רגשות עזים בעניין. האמת שגם האגם יעדיף לקבל את המים לאט יותר, 23 ס"מ ביממה זה לא בריא לו".
מה לא בריא?
"לדוגמה, הצמחייה בחופים מוצפת, מתפרקת, חומר אורגני נפלט למים ומהווה חומר נוטריני לאצות רעילות".
"בכלל", אומר תלחמי, "אנשים מדברים על המפלס, אבל מתעלמים מאיכות האגם. יש התמעטות של בין 20% ל-30% בכמות הגשם, ובמקביל הצרכים גדלים. צריך להיערך, להביא מים לאזור ולסגור את הפער. אנחנו מריצים מודלים לשלושים שנה קדימה - רצף הבצורות רק יגדל. הכינרת זה האגם הכי מנוטר בעולם", הוא מוסיף, "רמות ניטור מטורפות - כ-25 תחנות ניטור בכל האגם הקטנטן שלנו, זה כבר עניין פסיכולוגי".
ספר לי על זה.
"המצב טעון שיפור. שנות הבצורת השאירו את רישומן על הכינרת. אנחנו שוקלים ברצינות להביא עד 120-130 מיליון קוב לכינרת, זה שווה ערך לעלייה של 1.3 מטר במפלס. כמובן שלא במכה אחת אלא לפי מצב הידרולוגי, אבל יהיה לנו ברז שנוכל לפתוח ולסגור".
בינתיים, הוא מספר, עושים ניסיונות במעבדה, מערבבים מים מותפלים עם מים מוּשבים ומים טבעיים בשלל מודלים ומכלים בגדלים שונים. המים המותפלים, כאמור, לא יוזרמו ישר לאגם, אלא "יתלכלכו" בדרך במעבר בטבע. "הדאגה הראשית היא לא למפלס, היא לאקולוגיה. אם האקולוגיה הולכת - אין כינרת".
***
אנחנו נוסעים למלון גלי רימונים כינרת בטבריה לבדוק את אחת מתחנות הניטור של האגם. הייתי פה לפני שנתיים וחצי, החוף היה רחוק-רחוק מהמלון, עכשיו אנחנו עומדים על קו המים. תחנת הניטור - בודקה קטנטונת - נראית בסדר, אבל המלון בהריסות ובשיפוצים. חברת ישראל קנדה משפצת את המלון בהשקעה של 32 מיליון שקל ובכוונתה להפוך אותו למלון יוקרה.
לא יודע אם יש סיכוי למלון יוקרה בעיר החבוטה הזו - השבוע טבריה הייתה נראית מדוכדכת במיוחד - אבל גלי כינרת הוא לא סתם מלון, הוא מיתולוגיה ישראלית. המלון נפתח ב-1946 ותפס את מקומו בהיסטוריה במהלך מלחמת העצמאות בזכות לוטה אייזנברג, מנהלת המלון, שסירבה לנטוש אותו למרות התקפות הירי של המקומיים עליו וניתוקו מאספקה מסודרת. לאחר כיבוש טבריה על-ידי הערבים בנובמבר 1947 התבצרו אייזנברג, עם אישה נוספת וארבעה גברים, על גג המלון למשך שישה חודשים, משלים את הצרים שמדובר בעמדה מצוידת ומאוישת למכביר - עד ששוחררה העיר. המיתולוגיה הזו זימנה למלון ידוענים רבים כמו דוד ופולה בן גוריון שאהבו במיוחד את המקום. למלונות נטושים יש יופי מיוחד. אני מקווה שמישהו יספיק לעשות שם סרט לפני שיתחיל השיפוץ.
***
אנחנו עושים סיבוב סביב הכינרת ונהנים. חוץ מהקטע של טבריה, שכרגיל נראית כאילו מישהו שכח אותה ואז נזכר אבל המשיך לעשות את עצמו כאילו שלא. אני מדבר עם גיורא שחם, מנהל רשות המים. משק המים בישראל כולל כ-1.2 מיליארד קוב. 900 מיליון מהם לתעשייה ומשקי הבית ו-300 לחקלאות. בנוסף, יש עוד 500 מיליון קוב של מי שפעים מטוהרים (מוּשבים).
והכינרת?
"רכיב קטן מאוד מזה. אנחנו לא שואבים יותר מ-50 או 60 קוב מהכינרת, למרות שטכנית אפשר לשאוב עד 400 מיליון קוב".
שחם מבסוט. כל סנטימטר לכינרת, הוא אומר, זה כמו גול. לפני שנתיים וחצי ראיינתי אותו, זה היה בשפל הגדול של הכינרת, אבל שחם הציע לנשום עמוק, הסתייג מהזרמת מים מותפלים מהמוביל הארצי לכינרת דרך נחל צלמון והבטיח שנצא ממחזור הבצורת ההוא. הוא צדק. "זו כמובן חוכמה שלאחר מעשה", הוא מודה. ההימור על דחיית המנהור והצינור לכינרת הוכיח את עצמו עם שני חורפים גשומים.
ועדיין, הפרויקט האמור ממשיך. "אנחנו מניחים את התשתית", אומר שחם, "אבל זה עדיין לא קורה. אני עדיין מסויג לגבי הצורך לחבר את המרחב הזה למערכת הארצית, ולראיה - השנתיים האלה. הכינרת די קרובה לגלישה. אלה פרויקטים עתירי ממון, גם לדחייה של השקעות יש משמעות".
"בכל מקרה, את התשתית הזאת (להזרמת מים לכינרת) אנחנו חייבים לשים. גם בגללנו, אבל גם הרבה מאוד בגלל הירדנים. הירדנים פשוט מתים בצמא. הדרך היחידה לעזור להם היא לתגבר את אספקת המים כי התשתיות קיימות. הקו שהיום הולך מהכינרת אליהם יכול להעביר גם כפול מים. אם אנחנו רוצים לשמור את הגבול המזרחי שלנו יציב אז ברור שיש פה צורך שלא קשור למשק המים, זה צורך לאומי-ביטחוני. כשיהיה מתקן התפלה בגליל המערבי (השבוע הממשלה אישרה אותו, יוקם עד 2024), בחורף פחות גשום עם עודפי מי התפלה, נזרים לכנרת 20-30 מיליון קוב. היום הירדנים מקבלים 50 מיליון, אפשר יהיה להוסיף להם 10-20 מיליון קוב".
גם הכינרת תשמח.
"אחד הדברים שהכי מדאיגים אותי זה לא המפלסים הנמוכים אלא העובדה שלא נכנסו לכינרת מים ובעיקר לא הוציאו ממנה מים כבר שנים. זמן השהייה של כל טיפת מים באגם הלך וגדל ואתה לא צריך להיות מומחה או אקולוג, מספיק להסתכל על אקווריום. חייבים שייכנסו מים - אם לא מהשמיים אז אנחנו נביא את המים - ולא פחות חשוב גם להוציא את המים מהכינרת, גם לעמק המעיינות ולבקעת הירדן. זה מאוד חשוב להחליף את המים באמבטיה הזאת".
שאלת השאלות, מה יהיה עם הסכר?
"שמע, יש לנו עוד מטר של מפלס בקנה. גם אם לא תרד עוד טיפת גשם אחת, כל מה שיש עדיין בזרימות ובנחלים - יש שם עוד מטר. ואנחנו רק בסוף ינואר וחסרים לנו מטר 90 - יש מצב שהכינרת תהיה על סף גלישה, כן, יש מצב. זה יהיה נחמד. ללחוץ על המתג של הסכר בטח יהיה מרגש".
הסכר מוכן?
"כן, מוכן. על כל פנים, אני מסתובב עם פח גריז בבגאז'".
***
טבריה נטושה למראה ועגומה מכל הבחינות. לא צריך לבטל את האפשרות שרק הכיעור שלה לבדו יכול להסביר את ירידת המפלס: המים רוצים להתרחק מהעיר הזו. אחח טבריה. לא רוצה לדבר סרה במקום שאני אוהב, אבל בלי לרצות אני חושב שאיזו הצפה הגונה לא כל-כך תזיק פה. אך אחד לא צריך להיפגע, חלילה וחס, אבל אולי הגיע הזמן לשטוף את טבריה ולהתחיל אותה מחדש.
