דונלד טראמפ נואם בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס / צילום: Jonathan Ernst, רויטרס
מילים אלו אמנם נכתבו כתגובה למאמרם של ידידיי אריאל ויטמן ושגיא ברמק, אך מן הראוי שאפתח דווקא בשבחים. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, בו מתקיים שיח אינטלקטואלי שמרני-ליברלי בעיתונות הישראלית.
ולענייננו, החופש והשפע המתגברים מאז המהפכה התעשייתית הביאו על האנושות ברכות וקללות, ביניהן בליל השטחיות והרדידות של מציאות ה"אינסטנט". הפכנו חסרי סבלנות ואיבדנו פרספקטיבה כשם שמחסור, חולי ואלימות אינם ברירת מחדל או במרחק פסיעה. הורגלנו שהכל קל ומיידי ואנו לוקחים את הרוב כמובן מאליו, זאת בניגוד לדורות הקודמים שהביאנו עד הלום. מאז ומעולם רדיקלים ופופוליסטים גרפו תמיכה בגין הבטחות לא מציאותיות של עולם שכולו טוב הממתין לנו מעבר לפינת המהפכה המיוחלת ולעזאזל עם הקיים או המציאות. בימינו העיסוק במהות נדחק הצידה אל מול תקיפת היריב, ריבוי המידע והאפשרויות הבלתי נדלות.
איך בכלל אפשר לקבל החלטות עם כל כך הרבה הסחות דעת? כשהשיח כולו תיאורטי ואנו בבועה של שפע? במצב עגום זה של שחיקת ורידוד השיח, חזקה על הרואים עצמם כשמרנים להוות אלטרנטיבה. אך האם התבוננות מהצד וביקורת מתמדת הן דרך התמודדות ראויה? לדעתי התשובה שלילית, עלינו להשתתף במציאות באופן מעשי ולא רק לחלק ציונים אידואלוגיים מהיציע.
אידיאליסט שרגליו נטועות בקרקע יתקשה לנווט במציאות שכן היא כרוכה בפשרות - מעשים מגודרים בידי המציאות, לא רק ע"י אידאות. על מנת להביא לשינוי בר קיימא, מדורג ואחראי, יש למצוא את דרך המלך לא רק לחתור בעיוורון לעבר תוצאת קצה מדומיינת. חלק גדול מכך מגדיר את השמרנות ובשל כך אני מופתע למצוא את חבריי טוענים אחרת. כאשר הבחירה היא בין להיות צודק ובמיעוט לבין להיות בעל השפעה חלקית, הבחירה ברורה מאליה לחפץ לעצב את גורלו.
לדעתי, חלק ניכר ממפלת השמאל שאף אזכרו ידידיי נובע מכך שלמרות השקעת משאבים רבים, לדעתי לא הוצע הרבה מעבר לטענה שהימין "רע" ומסוכן. על כן אסור לימין שכל מרכולתו תהא הכפשת השמאל, אחרת ימצא עצמו במצב דומה, אך הפתרון אינו הקיצון השני של ייצוג הימין מזוית אידיאולוגית גרידא. זהו חלק משיטוח ורידוד השיח שלרוב מלווה בהצעת פסבדו-אלטרנטיביות שלרוב גרועות מן הקיים, בין אם בשל היעדר עומק מחשבתי או בשל רדיקליזם. ואם כבר בשמאל עסקינן, ההאשמה של חבריי כלפי הימין כמאמץ נרטיבים של השמאל בעודו אובססיבי לגבי צביעות השמאל מוזרה. מעבר להכללה הגסה, נדמה כי גם חבריי אימצו נרטיבים של השמאל, כמו האמונה באליטה נאורה או הציפייה מן הימין לדבוק באידיאליזם מעל לפרגמטיזם.
חילופי רעיונות וחופש הביטוי בדמוקרטיה, כל עוד מוגנים, מאפשרים כלי להתמודדות עם הסכנות הדיכוטומיות שבין שלטון הרוב לשלטון צר. ממשל דמוקרטי מוגבל ובו "שוק חופשי" של רעיונות יכול לשמור על האיזון בין פופוליזם לאוליגרכיה לא פחות טוב מאשר אליטיזם נאור, "בוגר, קשוב ואחראי" ככל שיהיה. לכן הימין מתנגד למשפטיזציה של הפוליטיקה בישראל (וגם לפוליטיזציה של המשפט) שבהובלת תומכי האקטיביזם השיפוטי. ככלות הכל, גם מבחינתם סה"כ מדובר ב"כוח המרסן ומעדן את רחשי הציבור" שהוא כורח המציאות המגן מפני אנרכיה.
בספר "עימות בין השקפות" פרופ' תומס סואל מגדיר את המאבק הרעיוני כהבדל בין גישה גדורה לגישה לא גדורה - פרגמטיזם מול אידיאולוגיה, או אם נרצה, ימנים מול שמאלנים. על פי הגדרה זו אני מוצא עצמי בצידו השני של המתרס אל מול חבריי בבחירתם באידיאולוגיה. אין ספק שאידיאולוגיה היא דבר חשוב אך אם ברצוננו לשנות את המציאות עלינו להימנע ככל האפשר מהתבצרות טובי המוחות שלנו כאינטלקטואלים אליטיסטים או כפי שהוטח בידידיי, "טהרנים". עלינו להיות מציאותיים לפעול ולהתפשר כדי להתגבר על תכתיבי המציאות. כן, גם אם פירוש הדבר שנצטרך מדי פעם לעטות חצאית ופונפונים, אחרת לא נשיג דבר או חמור מכך, נשחק לידי יריבנו - האידיאולוגים והמחנאיים כאחד.
המציאות הפוליטית בישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהניסיון למרוד במוסדות הפוליטיים הותיקים עקר או לכל היותר מוגבל וקצר טווח. אחרית הדבר היא שגם אם נאלץ להתגמש באי נוחות בשל מחנאות, הרי שבכל מקרה נידרש להתפשר ואם כבר פשרה אז עדיפה כזו הכרוכה בהשפעה על המתרחש. כל עוד יהיו כאלו שיסנדלו את המגמה המתונה אך החיובית המבשרת התנגדות לתפיסות הסוציאליסטיות הרווחות בישראל, ספק אם בכלל יהיה מה להציל מקריסה. כבר היינו בסרט של מיעוט ממודר שמעיר הערות שוליים (עד למהפך), הגיע הזמן לקחת אחריות ולשקם מן היסודות את הקיים במקום להחליף את הישן בחדש, שהרי זהו "נרטיב של סמולנים".
הכותב הוא סטודנט לתואר שני לביולוגיה באוניברסיטת חיפה, בוגר תואר שני בתוכנית הבין לאומית ללימודי ביטחון לאומי