ההצבעה על פיזור הכנסת / צילום: Gettyimages/Anadolu Agency
לא רק שאנחנו חווים מערכת בחירות שלישית בתוך שנה, השיח על מערכת בחירות רביעיות נתפס כריאלי ואפשרי. אז איך אפשר מנוע סבב בחירות רביעי ולשקם את כושר ההכרעה של המערכת הפוליטית?
מהלך ראשון לכיוון נעשה כבר לפני כמה שנים - העלאת אחוז החסימה שצמצמה את בעיית ייצוגיות היתר שהתבטאה בכנסת מפוצלת המבוססת על רסיסי מפלגות. נראה כי האפקט של המהלך הזה הבשיל במערכת הבחירות הנוכחית עם איחודן של 18 מפלגות ל-8 רשימות משותפות. ובנוסף מסתמן כי שתי המפלגות המרכזיות מתחזקות ומציגות לציבור שתי חלופות שלטוניות לגיטימיות.
אומנם כרגע אנו מצויים במבוי סתום, אך במבט רחב יותר, פירושו של דבר שיש בישראל אלטרנטיבה שלטונית, ישנם שני מוקדי כוח במערכת הפוליטית, וה"מפלגות הגדולות" מהוות כל אחת עוגן אפשרי ליציבות המערכת הפוליטית. מצב זה בריא יותר מבחינה דמוקרטית ומעיד על תחרותיות אמיתית של הבחירות.
ועדיין, מיד עם סיומה של מערכת הבחירות השלישית על המפלגות המובילות לאמץ מספר צעדים חיוניים שיובילו לשתי תוצאות מידיות: האחת, חיזוק יכולת ההכרעה והמשילות; והשנייה, עיצוב מערכת מוסמכת של איזונים ובלמים ביחסים שבין רשויות השלטון.
חיזוק ההכרעה עשוי להתממש באמצעות שינוי קטן שיכול לחולל אפקט גדול. יש לקבוע בחוק כי ראש הרשימה הגדולה יושבע באופן אוטומטי לתפקיד ראש הממשלה, מבלי שיזדקק להצבעת אמון של הכנסת עם הצגת ממשלתו. בכך נבטיח הימנעות מסיבובי בחירות בתדירות גבוהה, ונעניק יכולת משילות לראש הרשימה הגדולה שייהנה ממעמד מחוזק בבואו לנהל משא-ומתן. ייתכן אומנם שהוא יצליח להרכיב רק ממשלה מיעוט, אבל דווקא בחברה שסועה לעומק כמו החברה הישראלית, האפשרות של ממשלת מיעוט המבוססת על הסכמות אד-הוק בנושאים השונים שעל הפרק יכולה להציע, בהפוך על הפוך, מנגנון לבניית הסכמות. בעניינים מדיניים ממשלה כזו תמצא שותפים מסוימים, ובמדיניות חברתית-כלכלית עם שותפים אחרים. על אף שמדובר באתגר משילות משמעותי, אפשרות של ממשלת מיעוט שתצליח לתמרן בין השותפים השונים עשויה להביא בשורה לפוליטיקה הישראלית ויש לפתרון זה תקדימים רבים בעולם הדמוקרטי.
ייצוב מערכת האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון הוא עניין מורכב וטעון. רפורמה כזו דורשת בראש ובראשונה אמון בין הרשויות ומידה רבה של לגיטימציה הדדית. זוהי משימה מאתגרת אף יותר על רקע הנסיבות הנוכחיות של חשדהו וחשדהו בין הרשויות. אבל אסור לנו לתת לגורמים פרסונליים לצבוע את כל התמונה. מעבר לפוליטיקאים ישנם מוסדות, ואלה ימשיכו להתקיים גם כשהפוליטיקאים יהפכו כבר ללא רלבנטיים ואחרים יבואו במקומם. לכן צריך להסתכל במבט רחב על היחסים בין הרשויות, ולהבין שבישראל לרשות המבצעת יש יותר מדי כוח ואין גורמים שמאזנים ובולמים אותה. חשוב לחזק גם את הרשויות האחרות: להעניק לכנסת יותר כלים של פיקוח ובקרה על פעילות הממשלה, לצמצם את תופעת חקיקת היתר של חברי הכנסת, לבצר את עצמאותו של בית המשפט ולהבטיח את ייצוגיותו וטוהר התנהלותו, לבסס את מקצועיותם של עובדי המדינה ולהימנע מפוליטיזציה של שורות השירות הציבורי שרק מזיקה לאינטרס הציבורי ומגבירה שחיתות.
בין לבין אסור לשכוח שהתשתית לכל המערכת הפוליטית שלנו הייתה ונשארה המפלגות. למרות שמוסד המפלגות מצוי במשבר מתמשך ומתאפיין בהתפרקויות ואיחודים תדירים, תוך השטחת הדיון האידאולוגי והרעיוני, המפלגות עדיין מייצגות בצורה הישירה ביותר את עמדות הבוחר. הן הגורם שיכול לאגד ולחבר ציבורים שונים, לאפשר הצמחת מנהיגות ולגבש רעיונות ושינויים לטובת הכלל. אלא שמימוש ייעודן מחייב לייצר תהליכי התחדשות והתאמה לעידן הנוכחי. עליהן להתייעל ולמצוא את הדרך האפקטיבית לייצר דיונים אידאולוגיים באמצעות הפלטפורמות החדשות להפצת מידע, מתוך הבנה שככל שירחיבו את ההשתתפות האזרחית וישילו מעל עצמן מנגנונים מסואבים הן ימקסמו את פעילותן הפוליטית ויטיבו עם כולנו האזרחים.
על מנת לקדם את כל הצעדים הללו דרושה פוליטיקה במובן הטוב של המילה. יצירתיות פוליטית שתשנה את המציאות, ותאפשר להצעיד קדימה את המדינה. מבט אל ההיסטוריה הפוליטית שלנו מספק דוגמא לכך. אחרי בחירות 1984 נוצר מבוי סתום. המדינה הייתה תקועה בבוץ הלבנוני, והתמודדה עם אינפלציה שנתית תלת ספרתית - רק הפטנט הישראלי של רוטציה בין שמעון פרס ויצחק שמיר הצליח לחלץ את ישראל מהמבוי הסתום אז.
על רקע המשבר הנוכחי וכל עוד יהיה קושי בהרכבת ממשלה יציבה והומוגנית, הדרך הנכונה תהיה להקים ממשלה, גם היא קצרת מועד, לטובת שתי המשימות הללו. ובדרך זו, גם אם נמצא את עצמנו במערכת בחירות נוספת תוך תקופה לא ארוכה, נדע כי שוקם כושר ההכרעה ויצרו תשתית להקמת ממשלות יציבות ואפקטיביות.
הכותב הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה