מנהל ביה"ס מקס סיון / צילום: גיא נרדי
אם יצאתם לבחור, והקלפי שלכם הוצבה בבית הספר הקרוב למקום מגוריכם, יתכן וגיליתם שמשהו בכיתה, במסדרונות או בחצר נראה אחרת מהימים שהעמסתם ילקוט על הגב ורצתם ללימודים. זה לא במקרה. בתי הספר החדשים שנבנים כיום, וגם חלק מאלה שעוברים שיפוץ, מבקשים להתאים את עצמם למציאות המשתנה שאליה גדל דור ה-Z: שיטות לימוד חדשות, קושי הולך וגובר להתרכז בדבר אחד לאורך זמן והתפתחויות מסחררות בתחום הטכנולוגי. "סיור לימודי" אליו יצאנו בשלושה בתי ספר - בתל אביב, ברעננה ובנגב - מגלה כי במערכת החינוך רותמים את האדריכלות והעיצוב כדי לשפר את האווירה ויכולות הלימוד.
לומדים בכל מקום
בית הספר התיכון להייטק ואמנויות ע"ש פרס, תל אביב
במשך שנים רבות פעל בית הספר התיכון "שבח-מופת" במבנה מיושן על גבעה ברחוב המסגר. לא עוד. החל מהשנה שעברה עברה הפעילות למתחם חדשני בשכונת נווה עופר (אבו כביר) שבדרום תל אביב, תוך שבית הספר שינה את שמו. מדובר במוסד לימודי אזורי שמציע מסלולי לימוד מגוונים, ובהם ביוטכנולוגיה, פיזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, מוזיקה ועוד. המתחם החדש ממוקם על מגרש בשטח תשעה דונם, ושטחו הבנוי הינו כ-12 אלף מ"ר. על תכנון הפרויקט שעלותו נאמדת ב-120 מיליון שקל, הופקד משרד האדריכלים "ויינשטיין ועדיה" והוא מתאפיין באדריכלות מאופקת, כמעט "באוהאוסית", אך גם מתקדמת וחדשנית.
אם נשתמש בשפת התלמידים, הסיור שערכנו במקום "מעיף את הראש". מבנה בית הספר מורכב משלושה חלקים, שבמרכזם מבואת כניסה שממנה ניתן לרדת בספק מדרגות, ספק טריבונה רחבה ועשוית עץ, למפלס תחתון מרובה שימושים. לתלמידים מחכים כאן קפיטריה, ספרייה פתוחה, פינות ישיבה וגם שני ביתנים קטנים המאפשרים מפגשים קבוצתיים. בצידי החלל המרכזי נבנו שני אגפים, המאכלסים את כיתות הלימוד והמעבדות. כל הקומות נפתחות למרפסות רחבות ומגוננות, הפונות לכיוון מערב. גם על הגג המוצל, המרוצף בדק עץ, יש גינון אינטנסיבי, כולל חממה.
המבנה מותאם לשיטת הלימוד שדומה יותר לאוניברסיטה מאשר לבתי הספר של פעם. לכיתות אין חלל אחד קבוע, והתלמידים עוברים בין החדרים לפי מקצועות הלימוד. חדרי הלימוד מסודרים אמנם כמו פעם, עם שולחנות זוגיים בשורות שמקבילות לקיר עם הלוח, אבל, קירות הכיתות הפונים לעבר המסדרון הרחב עשויים זכוכית והם שקופים לחלוטין. את קירות ההפרדה בין הכיתות מחליפות מחיצות אקוסטיות, הנעות על מסילות ומאפשרות לאחד שתי כיתות לאולם גדול. בנוסף לכל כיתה צמוד חדר קטן שקירותיו עשויים מזכוכית שמהווה מעין משרד פרטי למורה.
מנהל בית הספר בשמונה השנים האחרונות, מקס סיון, מספר שהוא היה שותף מלא בתכנון המבנה וכעת הוא פועל במרץ לרהט ולאבזר אותו. מחדרו הוא שולט בנעשה בחללים הציבוריים של בית הספר באמצעות ארבעה מסכי ענק. כמי שמאמין בעיצוב שמשנה תודעה, שיטוט איתו במבנה ממחיש את המעורבות העצומה שלו בכל פרט ופרט. "אנחנו מאמינים בלמידה חוץ כיתתית, בלימוד יחידני, בקבוצות, ועם שיח בין התלמידים. זה נקרא blending learning, כל מיני שיטות הוראה שהן לא רק לימוד פרונטלי. בעיני, צריך להוציא את הילדים מה-mood הזה של בית ספר. אני רציתי שכשהילדים יכנסו לפה הם לא ירגישו כמו בבית ספר ויתנהגו קצת יותר כמו מבוגרים. רציתי ליצור סביבת מחייה, סביבת בילוי. האווירה מאד משפיעה על ההתנהגות. המבנה משדר את מצב הרוח. ברוב בתי הספר שאליהם אני נכנס אני פוגש מסדרון מטונף וקצת מסריח. זה לא משרה אווירה נעימה. המשפט הראשון שאמרתי לאדריכלים היה שאנחנו לא בונים בית ספר. אנחנו בונים סביבה לימודית".
סיון מספר שכשהתחיל הליך התכנון המשותף עם האדריכלים ויינשטין וועדיה הם התמודדו עם הפרוגרמה הנוקשה של משרד החינוך, שהקצתה מטראז’ ברור לכל פונקציה: "רציתי פה אזור ציבורי שבו כל הילדים יתרכזו, אבל, הפרוגרמה לא מכירה בדבר כזה. מה שעשיתי היה לקחת את המטראז’ של הספרייה והקפיטריה ועוד שני חדרי ישיבות והפכתי אותם לאזור ציבורי. כך התגבש הקונספט של האזור הציבורי". מבחינתו כל בית הספר הוא חלל למידה אחד גדול - החלל התחתון העצום, המסדרונות הרחבים, המרפסות הירוקות ואפילו הגג המגונן.
הוא מספר שהמעבר למבנה החדש שינה באופן משמעותי את רמת האלימות בבית הספר: "בעולם הזואולוגיה, וככה זה אצל בעלי חיים, ככל שאתה מצמצם את הטריטוריה והצפיפות גדלה, הבעיות גוברות. בזמן של לחץ, רעב וחרדה, הקשורים לבלוטת השקד במוח (אמיגדלה). אתה מתכווץ ומתחיל לרוץ. זה משהו ביולוגי. כשבלוטת השקד עובדת, אין חשיבה, אין למידה". מצד שני, סיון השכיל לייצר המון פינות ישיבה, צבעוניות ונעימות, הפזורות בכל המרחבים: "הצפיפות טובה באזורים מסוימים. תסתכל על הילדים. הם יושבים בצוותא ומשוחחים. יצרנו להם חברותא".
קירות שקופים
בית הספר היסודי נווה זמר, רעננה
בית הספר נבנה בשכונה שהקמתה עדיין לא הסתיימה בצפון רעננה. הוא נפתח לפני כחודשיים, ומוגדר כבית ספר צומח, ולכן לא כל הכיתות מאוכלסות. בית הספר, שממוקם על שטח של 9 דונם, ושיטחו כ-4,000 מ"ר, מורכב משני מבנים ארוכים וצרים יחסית, המקושרים יחד באמצעות גשר. הוא כולל אגף של שש כיתות, אגף נוסף של 12 כיתות, מרכז קהילה וספורט, בניין מנהלה וספריה, מגרש ספורט משולב, מתקני משחק וכיכר ציבורית. הכוונה היא שבעתיד, יחובר האולם התת-קרקעי הגדול, שלא נמצא עדיין בשימוש, עם אולם הספורט שייבנה בסמוך, כך שחלק ממתקני בית הספר יוכלו לשמש בעתיד את תושבי השכונה בתום הלימודים. עלות הקמת המבנה נאמדת ב-30 מיליון שקל, והאדריכלים הם אבי ליואי ויואל דבוריינסקי.
האדריכלות של בית הספר נעימה ומשלבת מגוון רחב של חומרי גמר הכולל טיח בהיר, חיפוי אלומיניום בגווני עץ טבעי, אבן טבעית בגוון שחור ורפפות מתכת צבעוניות. ואולם, ההפתעה האמיתית קשורה דווקא לעיצוב הפנים, שמבטא את הקונספט החדש של הלימוד. בעבר, הילדים ישבו בזוגות לצד שולחנות שסודרו בשורות בתוך כיתות סגורות, ויציאה למסדרון נחשבה כהפרת סדר או כעונש. בנווה זמר המצב שונה. הילדים לומדים בכיתות שקירותיהם עשויים זכוכית. בתוך הכיתה הם יושבים בקבוצות, ליד שולחנות עגולים, אחדים יושבים ליד שולחנות יחיד. ויש גם תלמידים שלומדים במסדרון הרחב שמהווה חלל לימוד לגיטימי. למבוגר הזר, שמגיע למקום לראשונה, זה נראה כמו קייטנה אחת גדולה.
מנהלת בית הספר, סמדר קיסלבסקי, לא מסתירה את התרגשותה מהבנייה והעיצוב והאפשרויות שהם מעניקים לחווית הלימוד. מבחינתה, האדריכלות המגוונת והצבעונית היא אמצעי נוסף לקידום האג’נדה הלימודית. "זירת הלמידה היא לא רק בכיתה. לכל שכבת גיל יש את המסדרון שלה, שזה מאפשר אינטימיות וגם את הביחד. הלמידה יכולה להתרחש על המדרגות ואפילו בחוץ. זה נותן מענה לדיפרנציאליות שבין הילדים. הילד מתנסה בתחומי החוזק שלו, כדי לתת לו תחושה טובה להמשך הלמידה. אנחנו מקדמים מאד את התקשורת הבינאישית המקרבת", היא מסבירה.
האדריכל אבי ליואי, שמתמחה בתכנון בתי ספר, מבקש להדגיש שבימינו בית הספר הוא כבר לא "מכונת לימוד", כדבריו. "אנחנו מגדלים פה דור של ילדים שהם לא מעידן המכונה. פעם היו מכניסים ילדים לבית הספר וציפו שיצא איזה תוצר אחיד. המבנים הישנים הציעו רק ללמוד בכיתות של 35 ילדים ולצאת לפרוזדור, או לחצר. כיום, בתי הספר הפכו להיות מרחבים שיש בהם אפשרויות מגוונות: כיתות שהגודל שלהם משתנה, מרחבי שיתוף, וכאלה שמאפשרים שימוש בציוד אלקטרוני מתוחכם. הכיתה הופכת להיות בית שיש בו מגוון של רהיטים. יש איפה לשים את הדברים, יש חלונות לפרוזדור, יש שקיפות. בגישה שלי, בית הספר צריך לאפשר למורים ולתלמידים תחושה של כבוד, של רוחב לב. זה לא מתקן שיש בו תחושה של מכונה. וזה בא לידי ביטוי בחומרי הגמר, ובהקפדה על הביצוע".
להשתלב עם המדבר
בית הספר הממלכתי דתי "סיני", מועצה אזורית רמת נגב
בית הספר נבנה בסמוך למבנה המועצה האזורית רמת נגב (בקרבת קיבוץ משאבי שדה. ג"נ) ומתוכנן להוות קריית חינוך אזורית. מתכנניו הם האדריכלים ערן טמיר טאוויל, תמי הירש ושני גרנק-עשבי. מתכנניו ביקשו להתמודד עם האקלים המדברי הקיצוני שכולל טמפרטורות נמוכות בחורף, וגבוהות בקיץ וסופות חול. הקונספט האדריכלי מבקש לפרוש את הפונקציות השונות שפועלות במרחבי בית הספר כמו שכבות לימוד, הנהלה ומעבדות למבנים קטנים יחסית. אלה מאורגנים סביב חצר גדולה, המהווה את לב בית הספר.
האדריכל ערן טמיר טאוויל מסביר שהמתכננים ביקשו ליצור תחושה של בית וקהילה לילדים המגיעים מיישובים שונים ברחבי המועצה האזורית. וגם, לשמור ולהעצים את תחושת הקשר בין הבינוי למדבר: "בתכנון בית הספר יצרנו מדרג של חללים ציבוריים, בסדרי גודל שונים, הזורמים ומתחברים זה לזה. מהרחבה המרכזית ניתן להגיע אל חללי ההתכנסות הנוספים המצויים בקצוות המתחם, או להיכנס באופן ישיר למבנים המאכלסים את השימושים הציבוריים: הספרייה, המעבדה והמנהלה. שני מבני כיתות חובקים גם הם את הרחבה המרכזית כאשר מבואות הכניסה לכל מבנה משמשים כחללי התכנסות פנימיים הנפתחים אל המעברים המקורים והרחבה המרכזית. מבואות הכניסה מהווים את חלל ההתכנסות המשני המחבר בין הכיתות של שכבות הגיל השונות".
מיקום בית הספר דרש כאמור תשומת-לב ניכרת לנושא האקלימי: העמדת המבנים נעשתה לפי כיווני קרינת השמש, כך שחללי החצרות מוצלים בקיץ ומוגנים בחורף וחללי הלימוד מוצללים ע"י רפפות, גגונים ומפרשי הצללה. אדריכלית הנוף יעל בר מאור מספרת שתכנון הנוף היווה חלק חשוב בפרויקט: "יש בבית הספר שטחים מאד גדולים, שאתה קצת הולך בהם לאיבוד. יש הרבה מבננים והנוף תופר את הכל. להנהלת בית הספר היה חשוב שהילדים יצאו החוצה ושחלק גדול מהלמידה יתקיים בחוץ. זה לא דבר פשוט באקלים המדברי של רמת נגב. הרבה יותר מפתה להישאר במזגן. היה לנו חשוב ליצור נוף שלא יחקה נווה מדבר, כמו בקיבוצים, אלא ישתלב במדבר".
