אורניה ינאי / צילום: איל יצהר, גלובס
בגיל 26 בלבד כבר סיימה אורניה ינאי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית והחלה לעבוד בהדסה עין כרם. תוך זמן קצר נחשבה כוכב עולה בכל קנה מידה עולמי. היא נהפכה למרצה באקדמיה עם פרסומים מדעיים, והוכתרה כמועמדת טבעית להפוך לפסיכולוגית הראשית של הדסה. הכול קרה מהר ובעוצמה.
מה השתבש, בעצם?
"הרגשתי שאני צריכה לעזוב את הכול. המשמעות הייתה לוותר על המסלול הכי יוקרתי, אבל הרגשתי שזו לא הדרך שלי, ועזבתי".
בגיל 30, בדיוק כשהגשמת את החלום.
"לא רציתי לא פוליטיקה ולא ניהול. זה בסופו של דבר תפקיד פוליטי. לא רציתי לכתוב מאמרים, אני אשת שטח, אני לא באמת אפרסם מאמרים בשמחה. זה היה לא מדויק בשבילי (היא עוצרת לרגע ומציצה בי). אני אגיד לך משהו שיישמע לך גדול ודרמטי, הבנתי משהו עמוק על החיים".
מה הבנת?
"הבנתי את הקשר שבין עבודה לבין עבדות, וכמה חשוב לדייק לעצמך את העבודה הנכונה".
זה משפט מטלטל, מאיפה זה נחת עלייך באמצע ההצלחה?
"ערכנו מחקר באותה התקופה ועבדנו עם הלומי קרב. קשה מאוד להתקדם בטיפול שלהם באופן משמעותי. אלה אנשים שנמצאים בדרך כלל בדיכאון עמוק, שקיבלו למעשה החלטה להמית את החיים, את התשוקה, את האמונה. עבדנו איתם על התשוקה לחיים. מה זה בשבילם לחיות ומה זה בשבילם למות, ואיזו הזדמנות דווקא נפתחה בפניהם עכשיו".
וזה עבד?
"בגדול. הגענו ל-80% תעסוקה איתם, עם אנשים שלא רצו קודם לקום בבוקר".
אז הבנת שכולנו קצת הלומי קרב אם לא נעשה תהליך של דיוק פנימי.
"הבנתי שמי שלא ידייק את הייעוד שלו ימות, הבנתי את זה כבר אז, ונבהלתי נורא. היום בעולם החדש זה יותר דרמטי - אם לא מימשנו את עצמנו לא תהיה לנו עבודה. אם לא תזהה את התשוקה המדויקת שלך ותעבוד איתה - יחליפו אותך".
הרובוטים?
"או מישהו אחר, שהוא טוב יותר ומחובר רגשית יותר. אם לא נדייק את עצמנו, לא נהיה במיטבנו, לא נהיה מצוינים. הסיכוי שנוכל להחזיק עבודה שאנחנו לא מצוינים בה - יורד. זאת כבר לא פילוסופיה".
אז לאן הלכת?
"לעזור לאנשים למצוא את הדבר שהם צריכים לעשות. הבנתי שאם אתה נוגע בתשוקה של בן אדם שמחוברת לפצע שלו, ואתה מרפא את הפצע הזה - יש לו מוטיבציה חדשה לחיות ולהגשים ולקום בבוקר. האנשים בטיפול שלנו חזרו לשאלה הקיומית של חיים ומוות. ובתוך זה - מה הם מוכנים לעשות. זה התחיל בלבוא לפגישות קבוצתיות בשמונה בבוקר, ולשאול למה להתחיל לעבוד ולמה להמשיך לחיות".
למה לא נשארת לעשות את זה במערכת?
"רציתי לבנות ארגון שבו אוכל לעשות את זה. הבנתי שזה נוגע גם לאנשים בריאים. זה מדבר על רצון לחיים של הגשמה. 45 שנים אחורה, הייתי כמעט לבד עם ההבנות האלה".
למה אנחנו באמת עובדים
בגיל 34, בלי שום רקע קודם בעסקים, היא הקימה עם ד"ר דב ינאי את מכון אדם להכוונת קריירה - שהפך במרוצת השנים למכון אדם מילוא ועברו בו מאות עובדים ואלפי חברות.
"הבאנו תפיסה חדשה של הסתכלות על מועמד. מה מניע אותו בעולם, מה ה'גנים' שקיבל בתורשה, מה הפצע שלו. הגענו ליכולת דיוק גבוהה מאוד בגלל ההנחות שמאחורי האבחון: לכל מועמד יש תשוקה, יש פצע, ומשם נובעת המוטיבציה שלו".
אז כל דבר שאני עושה בעולם נובע מפצע?
"כן. אדם חייב להיות מחובר למשהו חזק מבפנים שמניע אותו. אני לא מאמינה בכל השיח של חוזקות וחולשות. קח, למשל, את ביירון קייטי, שהייתה מאושפזת בדיכאון, פאולה משיטת פאולה, אלבאום משיטת אלבאום - כולם באו ממאורע גופני טראומטי שהם חיפשו לו פתרון. כל אחד מהם בא מטראומה נוראית וחיפש דרך מיוחדת משלו, שאותה הפך לשיטה איך לצאת מזה. יש כאלה שאומרים לי - עזבי אותי מהכאבים שלי, מההורים שלי. אוקיי, אז בוא נשאל איזה סרט דיבר אליך. למה אתה אוהב את הסרט הזה במיוחד? התרגשת. למה? לאיזה דמות התחברת בעיקר? מה מניע אותך לחזור ולצפות? מה מגרה אותך? אדם עובד כדי לרפא. זה ריפוי בעיסוק".
אז העבודה שלנו היא ריפוי בעיסוק?
"בדיוק ככה".
גיליתי שאני פחות טובה בזה
ב־2006 מכרתם את אדם מילוא ועשיתם אקזיט. שוב עזבת.
"עד אז עבדנו עם אוכלוסיות ענק. לא רציתי לעבוד עם המונים ולא עם סטטיסטיקות. לא רוצה לעשות מבחני סקר ולפספס אנשים בגלל ביג דאטה. רציתי להיות בוטיק".
לא מתפשרת.
"גיליתי שאני במשהו שאני פחות טובה בו. התפשרות זה לשתות מים במקום חלב. מה שעשיתי היה דיוק עצמי, לא התפשרות. לא רציתי לעבוד עם אוכלוסיות רחבות מדי, זה לא אני. אלה כלים שאני פחות אוהבת. אני שואלת את עצמי תמיד: האם אני בטופ שלי או לא? אם אני לא בטופ שלי, למה שאהיה שם. אני יכולה להגיד שזכיתי להרגיש במה אני הכי טובה".
זכית לדייק את עצמך?
"ולעבוד במה שמאפשר לי להיות מי שאני".
איך יודעים?
"מרגישים".
מה מרגיש אדם במקום שלא מדויק לו?
"הוא אומר: התעייפתי, מיציתי, נשרפתי, נשחקתי, אני עייף מזה".
וכשהוא כן במקום הכי נכון עבורו?
"הוא אומר: טוב לי, אני לא רוצה להחליף את זה בשום דבר אחר. הוא עסוק במינון של זה, אבל לא בשאלה אם לעבוד בזה. המשוררת ויסלבה שימבורסקה אמרה בנאום הזכייה שלה בפרס נובל: 'היה לי המזל לעסוק במה שאני אוהבת'. אילו רוב האנשים היו עוסקים במה שהם אוהבים היה לנו עולם ללא מלחמות".
לכל אדם יש מהות משלו
לפני 20 שנה הוצאת רב מכר חסר תקדים כמעט: 'לכל אדם יש שביל'. בהמשך הקמת מכון הנושא את השם הזה.
"זה ספר שבעיקר נתן לי לגיטימציה. קיבלתי הרבה החלטות שנראו לאנשים משוגעות. לכל אדם יש שביל של משמעות, של תשוקה מיוחדת לו. לא פגשתי אדם שאין לו. פגשתי אנשים שאומרים: 'לא רוצה'. מתוך אלפים של נבחנים תמיד היה לכל אחד רצון מזוקק לעשות משהו".
אז לכל אדם יש פוטנציאל... תשלימי.
"לגלות את המהות האישית שלו. יש אנשים שבשבילם לעזור לאנשים לממש את חלומם זה חלומם הגדול. אני רואה רואי חשבון שיש להם תשוקה למספרים, אני לא מבינה את השמחה, אבל יצרו אותנו עם מוטיבציות כל כך שונות. כמו הנשים שסידרו לי את הארון בבית. נשים סופר אינטליגנטיות, שנהנות לעשות סדר חיצוני בארונות. היית חושב שמישהי רוצה להיות עם זיהוי חיצוני של סידור ארונות?".
אז זה התפקיד שלך? לעזור לאדם לגלות את המהות האישית שלו?
"לנסות ולעזור לו לראות מה מונע ממנה לצאת מהכוח אל הפועל. כשאתה לא במסלול הנכון הגוף והנפש מתחילים להתעייף, לחלות ולהתעוות. אדם רוצה להגיע למהותו, אבל יש לו בדרך המון התנגדויות".
זה מאוד אופטימי.
"אבל היום קורה משהו מאוד מעניין, יש את 'כורח המיצוי'. אתה חייב להיות מדויק במקום שאתה, אחרת תהיה מובטל".
'כורח המיצוי', אני אוהב את זה, כמו בהישרדות, אבל הרוב לא מבינים את זה.
"כי זה נורא מפחיד".
למה זה מפחיד?
"להיות אתה?! כי אתה צריך לעשות המון דברים נגד החברה. לעזוב עבודה שאתה לא אוהב. לשנות הרגל. אני קוראת לזה הגירה: לשנות שפה, לשנות בגדים, לפעמים. כשאדם עוזב תחום, או משנה מקצוע, הוא מהגר".
אנשים חוששים, בצדק, להחליף מקום עבודה, קריירה. כי בהגירה יש זרות ומאבק על שייכות שאתה לא יודע אם תגיע אליה.
"נכון. תחשוב על נשים עורכות דין שאני מכירה, משועממות מהמקצוע שלהן והולכות להיות מנהלות בית ספר. הן רוצות את זה, אבל חלק גדול לא עומדות בשינוי הזה. זאת שפה אחרת, זה פוקוס אחר. הקריטריונים להצלחה אחרים, המדדים לכישלון אחרים. זו עבורן ארץ לא מוכרת".
אז מה יכול לאפשר להגירה הזאת להצליח? לטובת כל מי שמרגיש לא מדויק, רוצה לארוז מזוודות ופוחד להגר.
"הייתי מדברת על שלוש נקודות מרכזיות. אתה חייב קודם כל קהילה תומכת. הייתי פסיכולוגית קלינית צעירה והחלטתי לעזוב למשהו אחר, פחות נחשב בזמנו, ותקפו אותי. אם אין לך לידך קבוצת תמיכה אתה לבד מאוד. זה חלק מהחוכמה".
אז אני צריך להבין מי נכון לי ומתי, זה לא בהכרח אנשים שאוהבים אותי וטובים אליי.
"חשוב להבין מהם - מהמנהלים שלנו לשעבר, מההורים, מהילדים שלנו - איפה אנחנו מתרגשים וממה אנחנו מתלהבים. אנשים שידעו לעזור לך לדייק וייתנו לך לגיטימציה להיות קצת משוגע אם צריך. יש כמובן עוד אנשים שכדאי לצרף לקהילה שלך - מטפלי קריירה".
מושג יפה, זה את הכנסת?
"כן, טיפול בקריירה. המצב בעבודה הוא קריטי לכל כך הרבה דברים, ולא מספיק מתייחסים אליו. מטפלי העתיד ידעו גם להכיר את העולם החיצוני של האדם".
מה התנאי השני?
"להתכונן ולהכיר את הארץ שאתה הולך אליה. נסעתי ללונדון שנה לפני הדוקטורט, גרתי שם כדי לבדוק את מזג האוויר, לתרגל את האנגלית. דייקתי לעצמי שיטת לימוד עם מנטור אישי, עם כבוד לפרט וחופש בלימודים והדרכה. באמריקה הייתי נכשלת, הג'ימט שלי לא היה גבוה. חשוב גם לדעת מה אתה לא אוהב בארץ הזאת, מה היא לא תוכל לתת לך".
והתנאי השלישי?
"להבין לעומק 'למה?', לדעת למה אתה הולך לארץ הזאת ומה אתה רוצה ממנה".
קריירה כבר בילדות
את מסתכלת על כל שלב בחיים כמו על קריירה.
"כל העשיות של האדם שייכות ל'קריירה'".
לילד שלי בן ה־14 יש קריירה?
"קריירה לכל דבר".
מה זה אומר, בעצם?
"שכדאי לכם לבחון יחד מה הוא הכי אוהב לעשות. בשביל מה הוא קם מרצונו בשבת בבוקר בחורף כדי לממש את התשוקה שלו. זו לא קריירה שמספקת פרנסה, בהכרח, אבל זאת העשייה שלו בעולם. זה הדבר שהכי בעל משמעות עבורו כרגע בחיים שלו".
אני מנסה להבין מה אני מרוויח מזה שאני מסתכל על זה בתור קריירה.
"נגיד שהבן שלך מצטיין בג'ודו - זאת כרגע הקריירה שלו. אתה בודק מה מושך אותו. אם הוא לא רוצה להתמיד זה כמו משבר בקריירה. בוא נחקור למה הוא לא רוצה. אולי המורה לא טוב, אולי יש תחרות לא נעימה. בוא נבין מה קורה עם הקריירה שלו באותו זמן".
אז כשהילדה שלי לא רוצה להתאמן יותר בפסנתר היא במשבר קריירה?
"בוודאי. כששואלים ילד מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, הוא עונה דרך סטריאוטיפים. ילדה אומרת, למשל, שהיא רוצה להיות גננת, אוקיי. השאלה מה זה גננת בשבילך?".
והשאלה האמיתית היא?
"'למה?'. ילדה אחת אמרה גננת, כי היא רוצה להגיד לכולם מה לעשות, אחרת אומרת גננת, כי היא רוצה לעזור לילדים. ונניח שילדה אומרת שהיא רוצה להיות מלכת אסתר, השאלה היא למה? כי היא לבושה יפה? כי כולם משתחווים אליה? כי היא אהובה?".
את יודעת, יש כאן כישלון מדהים של מערכת החינוך, בכל העולם. יש כל כך הרבה אנשים שלא מצאו את המקום שלהם, שלא קיבלו כלים לדייק את עצמם לעצמם, למצוא את השביל שלהם.
"גם הורים נכשלים בתחום הזה. יש נושאים שלא פיתחו מספיק עד עכשיו, כי החברה רצתה להוציא רובוטים, זה היה חשוב לה וטוב לה. היא הצליחה, אבל עכשיו יש את כורח המיצוי. אדם חייב להגיע לדיוק פנימי, כי היום אנחנו מבינים שהילדים יוצאים לא מוכנים לחיים".
כשאמרתי לפני כמה שנים שבית הספר סיים את תפקידו ההיסטורי, יש שחשבו שאני מגזים. הנקודה היא שבית הספר לא עוזר לרוב הילדים להפוך למבוגרים שיודעים מה הם באמת אוהבים ורוצים ומסוגלים.
"כי מי שמלווה את הילד צריך להיות אדם שמצא את עצמו, אדם שלא מפחד מיצירתיות ושונות, מורה שעובר תהליך מתמיד בעצמו. הרוב לא כאלה".
אבל זה ממשיך בחינוך למבוגרים שלא עובד. אנשים שומעים מאות הרצאות של 'תאמין בעצמך', ועדיין מפחדים.
"90% מהאנשים אומרים לי על הכיסא בקליניקה 'אני לא יודע'. בסופו של דבר, אחרי שיחות, אתה מגלה שהם יודעים בדיוק, אבל הם מפחדים מהביצוע ומהתוצאות של זה - מה יהיו ההשלכות של הדיוק הפנימי על מצבם הכלכלי, על היחסים, על הבית. הפחדים האלה הם הרבה פעמים התניות, ולאו דווקא פחדים אמיתיים. זה רץ לנו בראש: 'במוזיקה אין כסף', 'במחשבים יש כסף'. נו באמת, השאלה אם אתה טוב בזה. אתה צריך לדייק לעצמך כל הזמן".
אני אומר את זה לאנשים והם אומרים לי שזה ליחידי סגולה, שזה מעייף, שזה קיצוני.
"כי זה לא תהליך קל, אבל בתוך תוכו כל אדם רוצה לגלות, הוא רק לא רוצה לכאוב".
את מדברת על הגשמה כמעט כמו על תחושת הגשמה אלוהית.
"זה להיות הכי קרוב למי שאתה כיצור אנושי, וזה בשבילי אלוהי. זו דרגה מאוד גבוהה של להיות אדם".
"יותר מאי פעם נחוץ לנו דיוק פנימי"
"דווקא בימים כאוטיים דיוק פנימי הופך להיות חשוב מאי פעם", אומרת ד"ר ינאי, ששומרת על קור רוח בעיצומה של בהלת הקורונה. "רשמית אני בקבוצת הסיכון, אבל אני מתמודדת בדרך שלי: לשמור על כללי היגיינה בסיסיים, ולקרוא הרבה מאמרים על המצב, של מומחים למשברים, להיסטוריה, לסטטיסטיקה, למגפות".
מה זה מאפשר לך?
"שקט פנימי. להבין מה מסוכן ומה לא, שלא כל ידיעה חדשה תטלטל אותי.
בשביל זה אתה צריך להיות מדויק לעצמך, זה אומר להבין מה היכולות שלך, את הגבולות שלך, לדעת מה גורם לך לפחד, או להירגע. להכיר את העולם הפנימי שלך לעומק, כדי לשפר את הדרך שבה אתה פועל".
מי שיש לו דיוק פנימי גבוה, נשאר רגוע כשהאחרים מאבדים עשתונות?
"כולנו במצב של חוסר ודאות. גם מקבלי ההחלטות חיים באי ודאות, וסביר שיעשו שגיאות. צריך כל הזמן להפעיל שיפוט עצמאי מול שיקולי הדעת שלהם. לציית, אבל לעשות הערכת מצב כל הזמן מחדש. כל אמירה על הסוף של זה היא אשליה. בתוך אי הידיעה יש רצון ענק לדעת, לשלוט, לנהל את עצמי".
על מה צריך לוותר בדרך לניהול עצמי?
"אתה צריך לוותר על האשליה שהבוס יודע יותר טוב ממך, שמישהו בהכרח יודע באמת את הכול".
אז את מדייקת את הריכוז שלך במה שאת יכולה לדעת ולבחור לעשות.
"תמיד".
מה בכל זאת לעשות בינתיים?
"לחיות בהווה, לעשות את הרגע הזה הכי טוב שיש. ההסתכלות על הרגע היא החשובה, על מה שאני יכולה לשלוט בו ולעבוד איתו עם עצמי.
"טיפלתי פעם באסיר מפורסם שהיה בצינוק והוא רץ שבעה קילומטר כל יום במטר מרובע, בערך. שאלתי אותו: 'איך אתה חי עם זה?', הוא אמר לי 'יש לי המון מקום'. הוא הצליח לרוץ בתוך הצינוק כל בוקר. הוא לימד אותי המון".
שעם הגב אל הקיר כולנו יכולים יותר?
"ושכולנו יכולים לגלות עוד דברים מזוויות אחרות וחדשות".
כמו איך להתפרנס בתקופה שנדמה שהכול מתמוטט.
"בדיוק, לבדוק מה אני יכול לעשות: כשנסגרה אופציה אחת, איזו אופציה חדשה אני יכול לפתוח. מה קורה לנו עכשיו? בדיוק מה שדיברנו כל השנים שיקרה, והנה זה קרה: הגיעו חיים חסרי ודאות. צריך עכשיו להיות גמישים מחשבתית, יש תמיד עוד דרך שאפשר למצוא".
אז אנחנו עוברים כולנו סדנה עולמית לחיים בחוסר ודאות? את פסיכולוגית, את יודעת שיש אנשים שלא בנויים לזה.
"נכון, אנשים יצטרכו ללמוד. חלק ייכנסו לאפתיה, לחרדות, יזדקקו לעזרה. צריך
לטפל במי שצריך ולעזור למי שצריך. אנחנו בעולם של חיים בשינוי. כל מי שלא הבין למה הכוונה, מבין את זה עכשיו".