נתניהו וכחלון / צילום: מארק ישראל סלם - ג'רוזלם פוסט
שבוע אחרי חשיפת התוכנית הכלכלית ה"היסטורית" של הממשלה, כבר ברור: הממשלה מתכוונת לעשות מעט מאוד, הן יחסית לצרכים האקוטיים של אזרחי ישראל והן בהשוואה לממשלות אחרות. מאז שבלון 80 מיליארד השקלים התפוצץ, עולה דרישה ציבורית למענה אמיתי שבראשו פיצוי משמעותי על אובדן הכנסות לשכירים ולעצמאים. מול הדרישה הצודקת וההכרחית הזאת ניצבת, כמו תמיד, השאלה "מאיפה הכסף". התשובה ברורה. בזמן משבר, כפי שכבר הבינו במדינות אחרות, הגדלה של יחס החוב-תוצר היא צו השעה.
מאז תחילת שנות ה-2000 ממשלות ישראל פעלו בשיטתיות ובהצלחה לצמצום היחס בין החוב הממשלתי לבין התוצר. במקביל, בכדי לעמוד ביעדי החוב שהציבו לעצמן, צמצמו בהדרגה את היקף ההוצאה על שירותים לאזרח, וכיום ההוצאה האזרחית של ישראל היא מהנמוכות בעולם המערבי. כך, במקביל לירידה בחוב הממשלתי, פחתה יכולתה של ישראל לספק לאזרחיה שירותי בריאות, חינוך ורווחה ברמה נאותה, ולצד הירידה בסיכונים הנובעים לכאורה מחוב גבוה מדי, החשיפה לסיכונים אחרים גדלה משמעותית.
המדיניות הממשלתית מתבססת על יעד של יחס חוב-תוצר בגובה 60 אחוז שנקבע במסגרת אמנה של האיחוד האירופי לפני קרוב ל-30 שנה. היות שלא קיימים מחקרים כלכליים המצביעים דווקא על מספר זה כעל אופטימלי, ולא קיימת קורלציה מוכחת בין היצמדות אליו לבין צמיחה או מדדי חוסן-כלכלי אחרים, קשה לקבוע באופן מוחלט מהו יחס חוב-תוצר "גבוה מדי", אך ההשוואה של ישראל למדינות אחרות היא דרך טובה לבחון את הדברים. החוב הממשלתי בישראל נמוך ביחס לממוצע במדינות המפותחות. רבות מהן לא רק זנחו את היעד המקורי אלא גם העלו את החוב בשנים האחרונות, בעוד שישראל מתגאה בירידתו.
שאלות כמו מהו בכלל "חוב גבוה מדי", מהם הסיכונים הנובעים ממנו וכמה חמורים הסיכונים החלופיים שהולידה מדיניות הצמצום האגרסיבית שלו, ראויות היו להישאל גם טרם המשבר העכשווי, אך כעת הן חשובות במיוחד. התשובה לשאלה האחרונה, למשל, ניכרת גם במוכנותה הנמוכה של מערכת הבריאות להתמודדות עם משבר בריאותי, אפילו בסדרי גודל נמוכים בהרבה מזה הנוכחי. לפי בנק ישראל, ההצדקות העיקריות לשמירה על יחס חוב-תוצר נמוך הן שמירה על היציבות הכלכלית של ישראל ויצירת כרית ביטחון למשק במצבים של משבר כלכלי. עד כמה הן רלוונטיות היום?
בנוגע לשמירה על יציבותה הכלכלית של ישראל, לפי נתוני משרד האוצר, רק כ-15% מהחוב הממשלתי מונפק במט"ח ורובו הגדול נמצא בחסכונות ארוכי-הטווח של הציבור. כלומר - מרבית החוב הממשלתי אינו חיצוני. אין משמעות הדבר שרצוי להגדיל את החוב ללא הגבלה, אך עובדה זו ושיעורו הנמוך של החוב בישראל, מחייבים להתייחס בעירבון מוגבל לאיומים הנשמעים בנוגע לכל הרחבה שלו, ולו הקטנה ביותר.
בנוגע להשארת "כרית בטחון למשק" לשעת משבר, אין צורך להסביר מדוע אנו מצויים כעת בשעה כזו. מדינות רבות בעולם מרחיבות משמעותית את החוב כדי לסייע לאזרחים להתמודד עם ההשלכות התעסוקתיות והכלכליות של מגפת הקורונה. בנוסף, כפי שבשגרה יש הגיון כלכלי בנטילת חוב לצורך השקעה שתניב תשואה ותגדיל את הצמיחה בטווח הרחוק, כך יש הגיון ליטול חוב בזמן משבר כדי לצמצם את הפגיעה הצפויה בצמיחה. בעת הנוכחית, השקעה נכונה של החוב תוכל למנוע את צמצום הצריכה ואת הצטמקות המשק ולהגן עליו ממיתון.
הגדלת החוב היא הדרך הנכונה להבטיח את השיקום הכלכלי של המשק הישראלי עם תום המשבר הבריאותי, מבלי לייצר צמצום נוסף בשירותים החברתיים שיחבל בסיכוייה של ישראל להתמודד עם משברים עתידיים. הנפקת האג"ח בשבוע שעבר היא צעד בכיוון הנכון, אך מדובר על כ-1.5% מהתוצר בלבד, ויש צורך בהרבה יותר. מכל בחינה - חברתית, מוסרית וכלכלית - זהו צעד נכון ואחראי ואין מה לפחד ממנו. האלטרנטיבה מפחידה בהרבה.
הכותבת היא ראש תחום כלכלה וחברה בקרן ברל כצנלסון