מפעלים במפרץ חיפה / צילום: גיל ארבל
מגפת הקורונה והחוסר במלאי מכונות הנשמה, מטושים וריאגנטים האירה על החשיבות הלאומית של מלאי חירום, וצריכה להעיר את קברניטי המדינה במיוחד במשרד האוצר לשמור על שולי ביטחון רחבים של מלאים, ולהפסיק להסתכל על הנושא דרך "החור שבגרוש".
ישראל, בשונה מרוב המדינות, צריכה לה,ערך לשלושה תרחישי יחוס: מגפה עולמית, רעידת אדמה קטסטרופלית (בממוצע כל 100 שנה. האחרונה התרחשה ב-1927) ומלחמה ארוכת זמן. לאור מצבה הגיאופוליטי, ישראל היא "כלכלת אי", קרי רוב חומרי גלם והמוצרים מיובאים אליה בים (98%) - תהליך האורך שבועות וחודשים. המענה למצבי חירום אלה הוא אחזקת מלאי מתאים, ואכן מאז קום המדינה הוקמו מחסני חירום בניהול מינהל הסחר הממשלתי עד להפרטתו בסוף שנות ה-80.
האחריות היא של משרד הביטחון הקובע את תרחיש הייחוס, אופיו והיקפו. גופי הביצוע הם משרד הכלכלה האחראי על רכש וריענון המלאי של 8 מוצרי יסוד: בשר בקר קפוא, קמח, שמן, סוכר, אורז, שמרים, פולי קפה ותה. משרד החקלאות אחראי על ניהול ממגורות החיטה וגרעיני המספוא, ומשרד הבריאות אחראי על מלאי של הזרקה ורידית (אינפוזיה), הזנה בזונדה ומזון לתינוקות.
הבעיה היא ההתערבות ברגל גסה של האוצר במדיניות המלאים, בטענה כי תקצובם כולל שולי ביטחון רחבים מדי, שכן סכנת המלחמה הכוללת פחתה וניתן תמיד לייבא מוצרים כמקור אספקה למשק. לא עזרו דוחות של מבקר המדינה, להפך - כיוון שמשרד הביטחון מנע מהאוצר מלהתערב בתרחיש הייחוס, האוצר "התחכם" ובמקום סעיפים ספציפיים למלאי חירום, הוא קבע כי משרדים אלה יממנו את המלאי מתקציבם הכולל, דבר הפוגע ברמת המלאים לאור הסכנה שישאירו את הנושא בתחתית סדר העדיפות שלהם.
אין זה צירוף מקרים שפתאום בשבועיים האחרונים חלק מהמשרדים נתפסו עם "המכנסיים למטה" והוציאו באופן דחוף מכרזים זריזים לאספקת מוצרים בהיקפים גדולים.
מגפת הקורונה היא קריאת השכמה לקברניטי המדינה להחליף "דיסקט" ומהר - בעולם השוק החופשי הוא חופשי כשאין משברים והכול מתנהל כשורה, אבל במצב משברי - כל מדינה לנפשה.
ניצני התופעה כבר מלבלבים - קזחסטן אסרה יצוא חיטה. הודו אסרה יצוא ח"ג לתרופה כנגד המלריה. בצרפת המדינה מוסמכת לתפוש מוצרים מיצרנים וספקים. שירותי ריגול עוסקים בשכנוע/לחץ/גניבה של ציוד רפואי, ראשי מדינות - כולל דונלד טראמפ, אנגלה מרקל ובנימין נתניהו - מטלפנים ישירות למנכ"לי חברות בתחינה ובשכנוע לקבל מוצריהם ראשונים בתור. שלא לדבר על מאפיות בינלאומיות, שגילו תחום מחיה חדש לעשיית רווחים פנטסטיים.
המסקנות ברורות: יש לעדכן את תרחישי הייחוס ולהגדיל משמעותית את המלאים, לא רק בגין תרחישי, אלא גם בגין חוסר מסתמן של מזון ועלייה במחירים היחסיים, פועל יוצא לגידול האוכלוסייה העולמית, עליה ברמת החיים והקטנת שטחי החקלאות.
בנוסף, חובה להגדיל את מלאי החירום בגין תרבות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" שלנו - בסקר של משרד הכלכלה התברר כי 25-37% ממשקי-הבית אינם מחזיקים כלל מוצרי יסוד בסיסיים בביתם, ו-90% אינם מחזיקים במלאי של מוצרי מזון רלבוונטיים למשפחות עם ילדים קטנים (מזון לתינוקות, חלב עמיד וכו').
ישראל לא צריכה ולא תגיע אף פעם לעצמאות תזונתית של משק אוטרקי, וטוב שכך. 80% מגרעיני החיטה מיובאים, 100% מפולי הסויה ו-60% מבשר בקר, אולם במקביל אסור לנו "לשפוך את התינוק יחד עם המים" ולחסל את הייצור המקומי - החקלאות היא נכס לאומי חיוני, כיוון שבמצבי חירום כל מדינה מתכנסת לדאגה עצמית לסיפוק צרכיה. לכן יש לשקול את קצב ורמת חשיפת שוק מוצרי המזון ליבוא מתחרה.
אילו הדבר היה תלוי רק באוצר, היינו מחסלים כבר מזמן את משק החלב בישראל על-ידי יבוא אבקת חלב מסובסד מהאיחוד האירופי, וחוסכים למשק 139 מיליון שקל בשנה. לא מדובר בבדיחה! זאת הייתה הצעה שהופיעה בטיוטת חוק ההסדרים, פרי מוחם הקודח של שני כלכלני אגף התקציבים, שכיום מכהנים בתפקידים בכירים במשק.
מילה אחרונה על תרופות ומפעל לחיסונים עליו הצהיר ראש הממשלה - EASIER SAID THAN DONE. כבר ב-2018 הוקמה ועדת היגוי, אלא שאליה וקוץ בה - מאז לא קרה דבר, ומשך הזמן הדרוש מההחלטה ועד לסיום הקמת המפעל הוא 6 שנים.
חובה להתחיל מיידית בתהליך ההקמה כבר מאתמול, כיוון שלדאבוני גם אם יימצא חיסון לקורונה כדי לחסן את אוכלוסיית העולם (7.7 מיליארד נפש) - ישראל לא תעמוד בראש התור. לכן במקרה הטוב נצטרך לשלם תמלוגים על נוסחת החיסון ולייצרה במהירות במפעלנו, או לחלופין להפעיל שוב את "בחורינו הטובים" מהמוסד, כדי לגנוב את הנוסחה יחד עם מפעל שלם ארצה.
לגבי תרופות וציוד רפואי אחר, כדאי לשים לב שפעם היו בישראל שני מפעלים לעירויים, פעם היו לטבע שני מפעלי תרופות בירושלים שנסגרו, ובכפר-סבא וברמת חובב קווי הייצור צומצמו. כדאי גם לזכור כי מנכ"ל טבע קאר שולץ איננו אלי הורביץ ז"ל - פטריוט ישראלי שבדירקטוריון/ההנהלה שלו שרצו ישראלים לרוב.
הכותב כיהן כמנהל אגף היבוא במינהל הסחר הממשלתי וכסמנכ"ל משרד הכלכלה