דיון בבג"ץ בשידור חי באינטרנט / צילום: צילום מסך
נדירים הגופים בישראל שמי שמרכיב אותם מחליט במודע שלכאן נשים לא ייכנסו. זה אומנם קורה עדיין במפלגות החרדיות, אך הדינמיקה ברוב המקרים היא שונה: שמות נזרקים באוויר, חבר מביא חבר - מרימים טלפון למי שאנחנו סומכים עליו, בוודאי במצב חירום שבו נדרשות פעולות מהירות ונחרצות, ואין זמן למותרות כמו שיקולי שוויון. כך קרה גם בהרכבת ועדת המומחים להתמודדות עם מגפת הקורונה שמינתה המל"ל. העובדה שהגוף שעוסק במשבר הוא נטול נשים אינה תוצאה של זדון או סקסיזם מכוון.
14 ארגונים חברתיים - ובהם שדולת הנשים, איתך-מעכי והאגודה לזכויות האזרח - עתרו לאחרונה לבג"ץ נגד הרכב הוועדה המפלה והלא מגוון. העתירה הזאת לא הוגשה בחלל ריק. היא שלב נוסף במאבק סיזיפי שנמשך כבר שלושה עשורים. בבסיסו ההבנה שהיעדרן של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה ממוקדי קבלת החלטות לא "רק" פוגע בשוויון, אלא גם מניב החלטות פחות טובות.
בשורה של פסקי דין מתח בג"ץ ביקורת חריפה על אי-יישום חובת הייצוג ההולם, אבל רק בעתירה אחת - העתירה הראשונה שהוגשה לבג"ץ בנושא זה באמצע שנות ה-90 - נתן בית המשפט סעד משמעותי שביטא נחישות ורצינות בייחס לחובת הייצוג ההולם, ופסל מינויים של גברים לדירקטוריונים של שתי חברות ממשלתיות. הגברים שמונו היו מצוינים, אבל מי שמינה אותם לא יישם את חובתו החוקית למנות נשים ראויות במקום שבו אין ייצוג הולם לנשים.
הרטוריקה הנוקבת של בג"ץ בפסק הדין בעניין היעדר נשים מהוועדה שחקרה עת אירועי משט המרמרה לעזה היא דוגמה מצוינת. "אין לנו אלא לתהות", כתב השופט עוזי פוגלמן, "האומנם לא נמצאה בכל תחומיה של מדינת ישראל, על שלל תחומי העשייה והמחקר המתקיימים בה, ולו מועמדת אחת נוספת, בעלת כישורים ומידות, שאליה ניתן היה לפנות?". אבל בתכל׳ס לא קרה דבר. נשים לא צורפו לוועדה, בנימוק שהוועדה הייתה כבר באמצע העבודה. בשפה המשפטית קוראים לזה שיהוי.
העובדה שבג"ץ הקצה 10 ימים שלמים להשיב לעתירה הנוכחית נגד המל"ל, במצב בו מתגבשים צעדי היציאה מהמשבר על בסיס יומיומי, מעלה חשש שלפנינו עוד מסמוס של הזדמנות לשנות את התרבות השלטונית בישראל. נדרש מסר נחרץ וסעד ממשי שיהפוך את הוראות החוק הרבות והוותיקות בנושא מהצהרות סמליות לפרקטיקה מחייבת. אין להסתפק בהטפות שיפוטיות. בשלה השעה לעבור מהצהרות והטפות לצעדי אכיפה ממשיים ונחושים.
מראשית שנות ה-90 נחקקו בישראל עשרות תיקוני חקיקה הקובעים חובת ייצוג הולם לנשים (ובהמשך גם לבני קבוצות מודרות נוספות כמו ערבים, יוצאי אתיופיה ואנשים עם מוגבלות) בשלל גופים ציבוריים - מדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, דרך עשרות מועצות ציבוריות ועד דירקטוריונים חיצוניים בחברות נסחרות בבורסה. לפני 15 שנה אימצה ישראל את החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, וקבעה חובה בחוק לתת ביטוי הולם לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בצוותים וועדות לעיצוב מדיניות לאומית. כה נפוצות הן הוראות החוק הללו בחקיקה הישראלית, עד שהשופט מישאל חשין הבחין שייצוג הולם הוא ביטוי לעיקרון השוויון במשפט הישראלי, ולא חריג שלו.
בתגובה לעתירה ההיא נגד הוועדה בעניין המשט לעזה תהה בסרקזם מגיש של תוכנית אקטואליה מובילה: "למה לא לחייב מינוי טרנסווסטיסטים או נמוכי קומה לוועדה?".
כאז כן היום. בכל צומת שבה נשים מתעכבות על הפעולה הלא חיננית של ספירת ראשים והצבעה על כך שכמעט שאין נשים בחדר או על הבמה (ושאם יש נשים, אז הן דומות דמוגרפית ומעמדית לקבוצת בעלי הכוח) - אנו נתקלות בגלגול עיניים חסר סבלנות. רפרטואר התשובות קבוע: "חכו, זה עניין של זמן - עדיין אין מספיק נשים מומחיות ובכירות בתחום הזה". או "מין הוא פשוט לא רלוונטי - אין להתפשר על איכות".
אסור לבג"ץ להחמיץ הזדמנות לפסק דין נחוש, עם צו "עשה" שיחייב ייצוג מגוון בכל הגופים העוסקים במגפה הנוכחית. ההתמודדות איתה מצריכה את מיטב המוחות, ואלה נמצאים לא רק בפלח אוכלוסייה אחד.
הכותבת היא ראש בית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר