שוטרים / צילום: תמר מצפי
"למה בלב, אחי? למה בלב, אבל נשמה, למה בלב? יש לך רגליים, יש לך רגליים, והוא נופל" - זעק בכאב קורע לב בן משפחת הקורבן בזירת המוות בראש-העין בשבוע שעבר.
בתיעוד המצמרר כפי שנקלט ממצלמות האבטחה רואים בבירור שהשוטר שהותקף בסכין נופל ארצה יחד עם התוקף, אך מיד נעמד על רגליו, מתרחק מעט ויורה כדורים מטווח קרוב. בשלב זה לא היה צריך לירות כל-כך הרבה כדורים.
לשוטרים יש כוח בידיים, הכוח להחליט בין חיים ומוות. יש להם נשק ורישיון להרוג. משטרה מתוקנת צריכה להשקיע משאבים, מחשבה רבה ומאמץ גדול כדי להפעיל את הכוח הזה רק כמוצא באמת אחרון. כיצד למסגר את הכוח העצום והמחריד הזה שמוענק לכל שוטר ושוטרת ולשלוט בו. משטרה למען האזרחים צריכה לשאול את עצמה ולפעול על-מנת שהשימוש בכוח העצום הזה יהיה באחריות. באמת באחריות.
חייבים להטמיע בכל שוטר ושוטרת את כל הסייגים לשימוש בו. חייבים ללמדם איפוק, שליטה עצמית, שליטה בכעס ושליטה בפחד, לפני שנותנים להם את הזכות להכריע בין חיים ומוות.
שוטר צריך להכיר את הזירה ולהתכונן אליה לפני הגעתו. זו דרישה גדולה ומורכבת ולא קלה ליישום, ובוודאי לא כולנו קורצנו מהחומר בו עשויים שוטרים מקצועיים ומקצוענים.
אך כל שוטר ושוטרת שמקבלים את הכוח הגדול הזה חייבים להתייחס אליו בחרדת קדש, להכין עצמם היטב ולקבל עליהם את הסייגים, וכן - גם להיות מוכנים לשלם מחיר על הטעויות שלהם.
עבודת המשטרה מורכבת, קשה ומסוכנת, וקל לבוא אליה בטענות. במצב הביטחוני המורכב בו מדינת ישראל מתקיימת, עבודת כוחות הביטחון חשובה מעין כמוה, מאתגרת מאוד ומייצרת הרבה מצבים של אי-ודאות, אי-ודאות של חיים ומוות. בהתמודדות מול מחבל קשה לקבל את ההחלטה "הנכונה" בזמן אמת, וחוסר תגובה מיידית יכול להביא לתוצאה של פגיעה בהרבה אזרחים חפים מפשע.
אך מצד שני, אנו למדים הרבה על הגישה המשטרתית ועל הד.נ.א שלה מאותם מפגשים בהם ברור מעל לכל ספק כי לא מדובר במחבל. באותם מקרים בהם השוטר מעודכן על מצבו הנפשי של אזרח (לרוב על-ידי בני משפחתו שמזעיקים את המשטרה) לפני הגעתו לזירה, כמו במקרה האחרון בראש-העין וכמו גם במקרה של יהודה ביאדגה ז"ל בינואר 2019.
גם יהודה ביאדגה לא היה צריך למות. המשטרה הוזעקה על-ידי המשפחה כדי לסייע להתמודד עם בחור צעיר עם מוגבלה נפשית. התמודדות נפש שפרצה בזמן שהוא שירת כחייל קרבי בצה"ל.
המשטרה קיבלה את המידע על מצבו הנפשי, ובמקום לנהוג בו במשנה זהירות, הגיע שוטר רכוב על אופנועו וירה בו שתי יריות למרכז הגוף. כמו במקרה הזה, גם כאן ירי לרגליים היה כנראה מנטרל את הבעיה.
ביאדגה הסתובב 51 דקות ברחוב ולא פגע באף אחד, ואין שום הסבר מתקבל על הדעת שיצדיק את תגובתו הרצחנית של השוטר. היו כל-כך הרבה דרכים לטפל באירוע וביהודה מבלי לירות בו את הכדורים הקטלניים.
גם במקרה הזה אנו למדים על הקלות הבלתי נסבלת של לקיחת חיים, אנו למדים שהיד קלה על ההדק, במיוחד כשמדובר באוכלוסיות מוחלשות.
המשטרה לא הפיקה לקחים מהמקרה של ביאדגה וממקרים רבים שהיו לפניו וכנראה יהיו גם לאחריו.
מח"ש קבעה בתום החקירה כי הירי ביהודה היה מוצדק, וכי אין חשד לפלילים מצד השוטר. לחלק גדול מהציבור אין אמון בחקירות מח"ש. חוסר האמון במשטרה מערער את היסודות החברתיים.
המשטרה יכולה לסמוך על מח"ש. רק ב-19% מהחקירות יוגש כתב אישום נגד שוטרים חשודים, והשוטרים יכולה להמשיך להגן בקשר שתיקה אחד על השני.
אך המשטרה תאבד את האימון ואת הלגיטימיות שלה בציבור, אם לא תתחקר, כלומר, תחקור באמת וללא עיגולי פינות וויתורים, תפיק לקחים ותשפר את אמון הציבור בה.
משטרת ישראל חייבת לתחקר את עצמה לעומק גם במקרה הזה, וחייבת להסדיר נוהל לטיפול באירועים בהם מעורבים פגועי נפש, רצוי בשיתוף עם מערכות בריאות הנפש.
הכותבת היא מנחה, מרצה ופעילה חברתית. לשעבר סגנית ראש עיריית תל-אביב מטעם מרצ