משרד הייטק / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
בשנת 2000 הייתי יזם צעיר. ניהלתי חברה שברגע אחד של משבר עולמי הפכה מחברה מצליחה ו’חמה’ לחברה שנלחמת על חייה, ונדרשנו לבצע פיטורים. אחד המפוטרים, גבר בן 47, פנה אלי בעיניים אדומות: "אם אני עוזב עכשיו את התחום, לא אחזור אליו לעולם. אף אחד לא מגייס עכשיו, וגם כשיחזרו לגייס, מי ייקח אותי?". הייתי אז בן 32 ולא הבנתי את המשמעות של פיטורים בגיל 40+. 20 שנה חלפו, ואנחנו במצב דומה. אפשר לומר בוודאות- בלי תוכנית מיידית למניעת פיטורים של אוכלוסיות מגוונות בהייטק, ייפגעו עשרות אלפי אנשים והתעשייה תעשה צעד גדול לאחור.
בשבועות האחרונים מתחולל ויכוח בשאלה האם נכון לתמוך בתעשיית ההייטק בעת הזו? המצדדים יגידו שההייטק הוא הקטר של המשק, ושאם הוא יקרטע הוא לא יוכל למשוך אחריו את שאר המשק. המתנגדים טוענים כי הענף חזק, לא זקוק לתמיכה, ובכלל, אם יש חברות חלשות, עדיף שייסגרו ויפנו את הדרך לחברות טובות יותר.
הוויכוח הזה, מעניין וחשוב ככל שיהיה, מתעלם מהגורם החשוב ביותר - הגורם האנושי. הלא מאחורי החברות והמספרים עומדים אנשים. נכון, חלקם עשירים ולא ייפגעו באמת (גם אם ירוויחו מעט פחות בכל חודש). אבל מה לגבי האוכלוסיות המגוונות של ההייטק? לא מדובר רק על ‘מבוגרים’. מה לגבי חרדים, נשים, ערבים ואנשי הפריפריה? בשנים האחרונות נעשו מאמצים רבים להגדיל את הגיוון וההכללה בהייטק במטרה לאפשר לכלל האוכלוסיות לקחת חלק בתעשייה. יש חשש שהמאמצים יירדו כעת לטמיון.
לצערי, אנחנו כבר רואים את המגמה. בשבוע שעבר פרסמה יסמין יבלונקו ב"גלובס" ניתוח לפיו חברות רבות הפסיקו את מאמצי הגיוון שלהם בעקבות המשבר, והנפגעים העיקריים הם נשים, חרדים וערבים. במקביל פרסמה רותי לוי ב"דה מרקר", מחקר על מפוטרי חברת Airbnb, ממנו עולה כי כ-60% מהם נשים, הרבה מעבר לחלקם היחסי בחברה. אין לי ספק שבחודשים הקרובים נראה את המגמה מתחזקת.
למה זה קורה? ההסבר פשוט - כשחברות קטנות הן מפטרות את העובדים שהתרומה שלהם עדיין בסימן שאלה. במילים אחרות, החברות לא יפטרו את בוגר 8200 ה’גאון’ (אולי יורידו לו קצת את המשכורת, גם זה לא בטוח), כי "אי אפשר להסתדר בלעדיו". ציניקנים יגידו: "כנראה המפוטרים לא מספיק טובים, עדיף שלא יעבדו בהייטק".
בעיני זה ממש לא נכון, חשבו על אותו ‘מבוגר’ בן 47, שאם יפוטר היום כנראה לא יחזור לתעשייה לעולם. אם יישאר, יוכל לתרום למדינה עוד עשור שלם, ואפילו יותר. חשבו על האמא שחזרה מחופשת לידה. אם לא תחזור עכשיו, כנראה לא תחזור לעולם. רוצים עוד, בבקשה: בחור צעיר מהפריפריה (תרגישו חופשי לדמיין מישהו מקהילת יוצאי אתיופיה, מהחברה החרדית, מהחברה הערבית וכו’) שחרף כל הסיכויים, ללא אמצעים וללא הכוונה, למד לתכנת ומחפש עבודה. אין לו חברים מהקליקות הנכונות. בעולם של לפני קורונה, היה לו סיכוי טוב למצוא עבודה. בעולם של מאי 2020 יהיה לו קשה מאוד. הוא ירים ידיים ויעזוב, כנראה לעולם.
מי מבינכם שעוקב אחרי המדורים הכלכליים מכיר את תוכנית ה-PPP האמריקאית, תוכנית בעלות של כ-700 מיליארד דולר, שמעודדת חברות לא לפטר עובדים. באחת מחברות הפורטפוליו שלי עלתה לדיון תוכנית פיטורים. מדובר בחברה מצוינת עם רשימת לקוחות מרשימה מאוד. ועדיין, בצל המשבר, תחזית ההכנסות ירדה והחברה נאלצת לצמצם כוח אדם. רוב העובדים בישראל וכשליש מהם בארה"ב. היעדר תוכנית תמיכה ישראלית מול קיומה של תוכנית אמריקאית יצרו מצב בו לחברה לא ‘משתלם’ לפטר עובדים אמריקאים כך שהיא עלולה לפטר כמעט רק ישראלים, הרבה יותר מחלקם היחסי בחברה. אין לי ספק שביניהם יהיו אוכלוסיות מגוונות. בעיני זה מצב מרתיח ממש.
הפתרון ברור - יש לאמץ תוכנית רחבה למניעת פיטורים תוך דגש על אוכלוסיות מגוונות. התוכנית תציעה הלוואה בהיקף יחסי להוצאות השכר של הארגון. ההלוואה תהפוך למענק ככל שתמנע מהחברה לפטר את עובדיה. תוכנית כזו, בעלות של מיליארדי שקלים בודדים, תציל רבבות עובדי הייטק מגוונים, ותייצר משקל נגד לתוכניות הסיוע האמריקאיות. השקעה זו תחזיר את עצמה מהר מאוד. עובדים אלה, ככל שיישארו בתעשיית ההייטק, ייצרו למדינה מיליארדי שקלים בהכנסות במס.
תעשיית ההייטק היא תעשייה חזקה, שעל פי רוב לא נדרשת לסיוע ממשלתי, אבל חלק מהעובדים בתעשייה ובפרט העובדים המגוונים, לא חזקים כפי שנדמה. אם הממשלה לא תעזור להם היום הם לא יהיו לצידנו כשהימים הטובים ישובו.
הכותב הוא שותף-מייסד בקרן ההון סיכון גלילות ושותף ב-Power In Diversity, התאגדות של קרנות הון סיכון ישראליות לעידוד גיוון והכללה