צעיר עם מסכה ועם הטלפון שלו בתל-אביב / צילום: שלומי יוסף, גלובס
כאזרחים במדינה דמוקרטית, יש לנו דמיון פוליטי וחברתי משותף שבבסיסו ניצב ההיגיון הבריא שאנו חולקים. יש לנו מערכת של אמונות, כללים וקווים אדומים. אנחנו יודעים מה אפשר לעשות במדינה דמוקרטית ומה אי אפשר לעשות. החוזה הזה בין האזרחים למדינה מבוסס בראש ובראשונה על אמון, שביסודו התפיסה שהשלטון פועל לטובת האינטרס הציבורי ופוגע פגיעה מינימלית הכרחית בחירותם של האזרחים ובזכויות האדם.
אבל ההתמודדות של מדינות דמוקרטיות עם משבר הקורונה ערערה את האקסיומה הזאת. ההוכחה לכך היא שהקורונה 'הצליחה' במקום שבו הטרור 'כשל'. אפילו בטרור מדינות דמוקרטיות נלחמות כשידן האחת קשורה לאחור, כמאמר אהרן ברק, ואילו בקורונה ידי השלטון היו חופשיות, והאזרחים אסירים בביתם. במדינות דמוקרטיות המלחמה בטרור אינה מקדשת את כל האמצעים. כך, יכול מאוד להיות שעינויים של חשודים בטרור עשויים למנוע פעולות טרור ולהציל חיים, ובכל זאת, מדינות דמוקרטיות אינן מאפשרות לנקוט בעינויים.
מה אפוא גרם לכך שההתמודדות עם נגיף הקורונה הובילה לחציית קווים אדומים וליצירת אווירה אוטוקרטית בלבן של המדינות הדמוקרטיות? אחת האפשרויות היא העובדה שהווירוס התפרץ לראשונה במדינה לא דמוקרטית שנהגה באמצעים שאינם חלק מארגז הכלים הדמוקרטי. בימים הראשונים, כשהגיעו דיווחים מצולמים מסין על שוטרים שמחייבים אנשים למדוד חום בבתיהם, ומוציאים בכוח את החולים, היה נדמה שדברים כאלה קורים רק בסין, שבה חירויות האזרח נרמסות ברגל קלה. אולם העובדה, שלפחות על פי הדיווחים, המדיניות הדמונית הזו של סגר וחדירה לפרטיותם של אנשים עצרה את התפשטות המגפה, עיוורה את עיניהם של מקבלי החלטות בקרב מדינות דמוקרטיות.
אפשר לתהות מה היה קורה אילו נגיף הקורונה היה מתפרץ במדינה דמוקרטית. ככל הנראה היו יוצאות הנחיות לשמירה על היגיינה, המלצה לאנשים בעלי מערכת חיסון מוחלשת או מחלות נשימה להישאר בבתים, הוראה לחבוש מסכות במרחב הציבורי, ולכל היותר הוראה האוסרת על התקהלויות גדולות. סביר שלא הרבה יותר מזה. אפילו אם היה נחוץ. בעיקר משום שמקבלי החלטות במדינות דמוקרטיות לא היו יכולים לדמיין עוצר על מדינה שלמה, סגר של מיליוני אזרחים, איכון טלפוני של כלל האזרחים על ידי ארגוני הביטחון - זה פשוט לא היה עולה על הדעת. אמצעים כאלה סותרים את הערכים הדמוקרטיים המשותפים שלנו. אבל כיוון שהמודל לחיקוי היה לא דמוקרטי, נגררנו לזה. אילו הקורונה הייתה מתפרצת לראשונה במדינה דמוקרטית, ייתכן שקולם של אלה שהיו קוראים לסגר ובידוד היה נדחק לקרן פינה, ומומחים אחרים היו זוכים לייעץ לממשלה.
הבעיה היא שעכשיו הדמיון הפוליטי הדמוקרטי שלנו הזדהם בנגיעות אוטוקרטיות. השלטון הבין שזה אפשרי. אבל בעוד שמדינות לא דמוקרטיות, שבהן הציות מבוסס על פחד, יוכלו להפעיל שוב את האמצעים הדרקוניים כדי לעצור גל שני ושלישי, הדמוקרטיות, ובפרט הדמוקרטיה הישראלית, יתקשו מאוד לעשות זאת. זאת משום שהציות בדמוקרטיות מבוסס על אמון שעומד ביסוד הלגיטימציה של המוסדות הפוליטיים והסכמת האזרחים להפעלת הכוח מצד המדינה. אמון הוא יסוד רעוע בהרבה מפחד: אמון קשה לבנות וקל להרוס, ופחד - קל לייצר וקל לשמר. התערערות האמון תוביל לאי ציות בקנה מידה נרחב.
ואצלנו - האמון של הציבור במקבלי ההחלטות, שגם ככה סובל מגירעון מתמשך, התערער בשל גורמים הקשורים להתמודדות עם הקורונה, כמו כאוס בתהליכי קבלת ההחלטות, מתן הנחיות לא עקביות ולא קוהרנטיות, אכיפה סלקטיבית, ומדיניות מהוססת בהקשר הכלכלי. נוספו על כך גורמים הקשורים למערכת הפוליטית - העדר הדוגמה האישית של המנהיגים, ובפרט - הרכבת ממשלה מנופחת ובזבזנית בעת משבר לאומי-כלכלי. כדי לשקם את אמון הציבור נדרשת מנהיגות נועזת ואמיתית, והממשלה הדו-ראשית לא מספקת זאת.
הכותבת היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה