עודד פורר / צילום: איל יצהר
לפני למעלה מ-15 שנה השתתפתי במפגש של 'פורום נשים מקדמות נשים' מטעם 'להב פיתוח מנהלים' (בית הספר לניהול, אוניברסיטת תל אביב), שהתכנס בכדי לסייע לראש הרשות לקידום מעמד האישה לשפר את תדמית הרשות.
סרח עודף
במפגש הנ"ל נכחו מנהלות בכירות מכל מגזרי המשק (ציבורי, עסקי ואקדמי), וקהל המטרה העיקרי שהוגדר כיעד לשיפור התדמית היה ראש הממשלה בכבודו ובעצמו (הרשות פעלה אז במסגרת משרד ראש הממשלה),. לטענת העומדת בראשה לא סייע מספיק בהובלת הנושאים שלשמם הוקמה הרשות ב-1998.
אני כבר לא זוכרת את שלל דרכי הפעולה והעצות שהשיאו חברות הפורום, אך הרושם שלי היה שאף לא אחת מהן יכולה להביא לשינוי מהותי, הגם שחלקן היו מצוינות. מדוע? לתחושתי נתפסה אז הרשות כסרח עודף, שלא לומר "קבוצת בכייניות" שמפריעות למהלך התקין של עבודת המשרד, ובלי לחשוב יותר מדי קמתי ואמרתי: "הדרך הכי קצרה לשפר את תדמית הרשות לקידום מעמד האישה היא להעמיד בראש גבר".
כמעט טרפו אותי. ראש הרשות, אישה מאד מרשימה ורבת יכולות, תפסה את האמירה כעלבון אישי וזלזול בה וביכולותיה, ונפגעה עד עמקי נשמתה. לא עזרו כל ניסיונותיי להסביר שזה ענין של מיתוג, שהתדמית הגבוהה יותר ממנה נהנים גברים תוקרן מיד על הרשות, תשפר את תדמיתה, וכפועל יוצא - העומד בראשה יצליח לקדם מהר יותר את מעמדן של נשים, וכי אין בכך להעיד כהוא זה על יכולות פחותות. הייתה הסכמה לגבי העובדה שגברים נתפסים ענייניים יותר, מקצועיים יותר, חזקים יותר, אבל למיטב זכרוני אף לא אחת מהנשים בחדר חשבה שראוי להעמיד גבר בראש הרשות לקידום מעמד האישה. עבורן האקט הזה לכשעצמו מספיק בכדי להצדיק את התדמית של גברים כטובים יותר מנשים, והמלצתי נדחתה בבוז.
מהלך מתבקש
מבחינה רגשית אני בהחלט יכולה להבין את אינסטינקט של נשים להתנגד למינוי של גבר להובלת מאבקן לשוויון, מה גם שבעיני רבות מהן הגברים נתפסים כאחראים הכמעט בלעדיים לאי השוויון. יחד עם זאת, עניינית זהו מהלך מתבקש, ולראיה, כשנתיים לאחר מכן נבחר חבר הכנסת גדעון סער כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, תפקיד שמילא בהצלחה רבה.
אותו העקרון תקף לגבי מאבקים לשוויון של כל האוכלוסיות המוחלשת באשר הן - לא יהודים, להט"בים, יוצאי אתיופיה, מזרחים, בעלי צרכים מיוחדים וכו' - שקרוב לוודאי יצליחו לקדם את האינטרסים שלהם הרבה יותר מהר אם יעמידו בראשם גורם חיצוני הנהנה ממיתוג גבוה. יתרה מכך, לא רק שעניינית לחזקים הרבה יותר קל לקדם את החלשים, לעתים קרובות המוחלשים שמנסים לקדם את עצמם סובלים פעמים: פעם ראשונה מחוסר השוויון שנגדו הם נאבקים, ופעם שנייה מתדמית של "מקופחים מקצועיים" והכחשת האפליה.
אבל כנראה שלא רק נשים רגישות למינוי גבר שילחם למענן. הרוב המכריע של קבוצות המיעוט מתעקשות שחברי הקבוצה יובילו את מאבקיהן, והן רואות במינוי גורמים חיצוניים, חזקים מהם, אקט של חולשה, שלא לדבר על חוסר האימון בגורמים הללו שלעתים קרובות נתפסים כגורמים הישירים לאפליה.
אינטרס כלל-חברתי
אך הטיעון הכי חזק, שלדאבוני לא השכלתי להשתמש בו באותו הפורום (אם כי בספק אם היה עוזר) הוא כי קידום מעמד האישה הוא לא רק עניין של נשים. זו הטענה שהשמיעו השבוע, ובצדק, נשים שתמכו במינויו של חבר הכנסת עודד פורר ליו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, המבינות שקידום נשים הוא אינטרס של כולם ולא רק של נשים. לכן לא רק אתיופים צריכים לקדם אתיופים, מזרחים לקדם מזרחים, להט"בים לקדם להט"בים וכן הלאה, שהרי החברה כולה צריכה לשאוף לשוויון לאוכלוסיות המוחלשות.
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה