מוכר עוטה מסכה בשוק הכרמל בתל אביב. השוק נפתח מחדש עם ההקלה במגבלות / צילום: Amir Cohen, רויטרס
זה הצליח לנו במשך שנים. גדלנו על הסיפור הזה. סיפור על מדינה שמצליחה לעשות הכול כנגד הסיכויים. תמיד הצלחנו בעזרת החוצפה, האלתור והאומץ הישראלי ועם המון ערבות הדדית להפתיע את כולם ולהגיע להישגים. ככה הקמנו את המדינה. ככה בנינו את המוביל הארצי. ככה ניצחנו את מלחמת ששת הימים. ככה שיגרנו לוויינים לחלל. ככה הקמנו את הסטארט-אפ ניישן.
ככה גם התנהלנו בגל הראשון של הקורונה. מול וירוס מתעתע שתקף בהפתעה התארגנו מהר ובכל האמצעים - הקמנו מחלקות קורונה ומלוניות לחולים במבצע מרשים, הפעלנו במהירות למידה מקוונת בבתים והצלחנו לצלוח את שנת הלימודים, שלחנו את המוסד להביא מטושים ומכונות הנשמה מאחורי קווי האויב, אלתרנו מסיכות ביתיות כשנגמר המלאי בחנויות ואפילו מצאנו את הדרך להשיג קרטוני ביצים בימים הקשים, כולל לקמבן קרטון אחד לשכנה המבוגרת שלא יכלה לצאת מהבית.
כי בזה אנחנו טובים. להצליח להתארגן מהר כ"שיורים עלינו", להתגייס למבצע, לעזור אחד לשני בשעת חירום, להמציא בזריזות פתרונות נקודתיים ולסגור מעגלים קצרים כדי להביא הישג מידי ומהיר. כאלה אנחנו הישראלים. והעולם רק יכול ללמוד מאיתנו. ואחרי שהצלחנו, אחרי שמספרי החולים התחילו לרדת והעקומה התיישרה עשינו את אותו דבר - רק הפוך. שחררנו מהר וברצף, כמעט את הכול. פתחנו והקלנו, נשמנו לרווחה. חזרנו לשגרה, כמו שאנחנו עושים בסופו של כל מבצע. ככה זה כשנגמר אצלנו החירום.
אבל אז הגיע הגל השני. הגל הזה שכל המומחים ידעו להצביע עליו ולהגיד שהוא מעבר לפינה. הגל הזה שצריך שאפשר היה להתכונן אליו בקפידה ובתכנון בתקופת הסגר. הגל הזה שחייב עבודת מטה מסודרת, אסטרטגיה חכמה וניהול מקצועי ומדוקדק. הגל הזה, שהגיע בכל הכוח והעוצמה, חשף אותנו במערומינו. הוא הדגים כמה המדינה שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים את ההצלחות שלה, וכל כך גאים בה - היא מדינה מבולגנת, מבורדקת ואפילו מרושלת. גילינו שהסטארט-אפ ניישן היא בעצם פר-טאצ' ניישן.
הפר-טאצ' הישראלי הוא לא מעשה ידם של אזרחים. ההון האנושי פה הוא מדהים בעוצמתו, בכישרונותיו וביכולותיו. ואילו אלה היו מנותבים לטיפול תשתיתי במוסדות הציבוריים ובשירותים החברתיים שלנו הכול היה נראה פה אחרת. הפרטאצ' הישראלי טבוע עמוק במבנה השלטוני, בתרבות הפוליטית, במבנים המיושנים והמסורבלים של המערכות הציבוריות ובשיטת הממשל. בכל אלה מנצחים האילתור והשליפות את המקצועיות והתכנון. ה"כאן והעכשיו" דורס בעקביות את היכולת לצפות ולבנות קדימה. החשיבה מחוץ לקופסא מנצחת את החשיבה שבתוך הקופסא ומותירה אותה כמעט ריקה.
הפר-טאצ' ניישן היא הסיבה שאין עדיין רכבת תחתית בישראל. שאין פה תשתיות ענק של אנרגיה סולארית. היא הסיבה שים המלח נעלם לנו ושטבריה ועכו נשארו מאחור ולא הפכו למוקד תיירות עולמי. היא הסיבה שאנחנו עדיין שולחים פקסים לגופים ציבוריים ומחכים שעות למענה טלפוני. הפר-טאצ' ניישן היא הסיבה שאנחנו לא מצליחים להוריד את יוקר המחייה ויוקר הדיור ולא מצליחים להחזיר לארץ את המוחות המדהימים שיוצאים מכאן.
הפר-טאצ' ניישן היא גם הסיבה שמאות אלפי מובטלים, חל"תניקים, בעלי עסקים ועצמאים חווים עכשיו בעוצמה את אזלת היד הממשלתית. את חוסר היכולת להעמיד עבורם תכנית סיוע מיידית, ברורה ובעיקר ממשית, כזו שיודעת לקחת כסף של המדינה ולתת אותו ביד ומהר. זו הסיבה שאנחנו מרגישים, בעוצמה שלא הרגשנו אף פעם, שהעסק לא מנוהל, שאין יד מכוונת, שיש בלגן גדול ולא ברור לאן כל זה הולך.
הכישלון המחפיר שנחשף סביב הגל השני של הקורונה הוא תמונת רנטגן של מדינה שעובדת כמו משוגעת. לצד הישגים מופלאים, היסטוריים וחסרי תקדים, אנחנו עדיין, בבסיס, מדינה שחייבת קפיצת מדרגה עצומה. שחייבת להתבגר במהירות, ולבנות מחדש את התשתיות הציבוריות שלה. שחייבת לאמת לעצמה דפוסים ושיטות של מדינה מתוקנת, מתוכננת, מאורגנת. התפקיד הזה הוא התפקיד החשוב וההכרחי של נבחרי ומשרתי הציבור בשנים הקרובות. המשבר הזה חייב להיות נקודת המפנה.
הכותב הוא מומחה לממשל ולמדיניות ציבורית, היה ראש מטה יו"ר מפלגת העבודה ומנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, ועמית בכיר בקרן ברל כצנלסון