בנימין נתניהו / צילום: Matt Rourke, Associated Press
המשבר שפוקד את המשק הישראלי כתוצאה ממגפת הקורונה רשם כבר שיא שלילי אחד: ההתכווצות הכלכלית החדה ביותר מאז הקמת המדינה. גם מבחינת הגירעון התקציבי ושיעורי האבטלה מתקרב המשבר הנוכחי במהירות לתואר החמור ביותר בתולדות ישראל. ובכל זאת, מבט היסטורי מגלה שהמשק הישראלי עבר לא מעט משברים קשים.
ההשוואה אליהם מבליטה את החוסן היחסי של המשק ב-2020, כמו גם את העובדה שמדובר במשבר עולמי ולא מקומי. משום כך יש למדינה היום, הרבה יותר מבעבר, יכולת לגייס כספים ולהגדיל את הגירעון כדי לסייע למובטלים, לעצמאים ולעסקים הקורסים ולקצר את תקופת המיתון החריף שאליה נקלעה כלכלת ישראל.
ויש כמובן הבדל נוסף: המשבר הנוכחי נגרם בעקבות אירוע בריאותי וייפתר רק כשיימצא חיסון. איש לא יודע כיצד עוד יתפתח ומתי הוא יסתיים. חוסר הוודאות הזה מקרין על התחזיות של בנק ישראל וגופי המחקר האחרים שמשתנות בכל חודש בעקבות הקפיצות והנסיגות בקצב התפשטות הנגיף. גם התוכניות הממשלתיות ליציאה מהמשבר הן בבחינת נכון לעכשיו, ורק מחדדות את השאלה כיצד ממשיכים מכאן.
המיתון של 1966: חילוץ בחסות מלחמת ששת הימים
כשם שמלחמת העולם הראשונה נקראה גם המלחמה הגדולה, כך זכה המשבר הכלכלי הראשון בישראל לכינוי "המיתון", למרות שאחריו היו עוד מיתונים. אחרי צמיחה בשיעורים דו-ספרתיים שאפיינה את ראשית שנות ה-60, נעצרה הצמיחה במשק הישראלי בבת אחת ב-1966.
הסיבות לכך היו בין היתר חולשה בייצוא הישראלי ופער אדיר במאזן הסחר של ישראל, שאיים לרוקן את רזרבות מטבע החוץ. החולשה הזו באה על רקע סיומם של פרויקטים לאומיים גדולים, כמו המוביל הארצי ומפעלי ים המלח - שבעקבות השלמתם נפלטו משוק העבודה פועלים רבים.
במוקד המיתון ההוא עמדה בעיית המובטלים. שיעור דורשי העבודה במשק טיפס במהלך 1966 ל-8% מכוח העבודה, והשיא נרשם בתחילת 1967 עם 108 אלף מובטלים שהיוו 12% מכוח העבודה במשק.
לצד בעיית האבטלה, חלה ירידה חדה בעלייה לארץ והחרפה ניכרת בתופעת ההגירה מישראל (אז גם נולד הביטוי "שהאחרון יכבה את האור"). הממשלה בראשות לוי אשכול קידמה מספר תוכניות, שהבולטת בהן הייתה תוכנית כלכלית לשלוש שנים (1967-1969) שהושקה באפריל 1967 ובמסגרתה גם החלה הממשלה בתשלום דמי אבטלה למובטלים. ישנם כלכלנים הרואים במיתון את רגע לידתה של מדינת הרווחה הישראלית.
בכל מקרה, האירוע שחילץ את המשק מהמיתון היה מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, שהזניקו את הפעילות הכלכלית - תופעה שמזכירה את השפעת מלחמת העולם השנייה על המשק האמריקאי.
אינפלציית 1984: קיצוץ חד, פיקוח על מוצרים והקפאות שכר
מה לא נכתב כבר על ההיפר-אינפלציה ששררה בישראל בתחילת שנות ה-80. שנת 1984 הסתיימה באינפלציה של 445% - נתון שמציב את ישראל במקום מכובד גם בהשוואה בינלאומית. האינפלציה הכניסה את המשק הישראלי לסחרור של העלאות שכר ופיחותים בשער השקל, המטבע החדש שהחליף את הלירה ב-1980.
הגירעון הממשלתי זינק לשיא של כל הזמנים (מעל 15 אחוז תוצר) ורזרבות המט"ח הדלדלו לשפל שאיים להותיר את ישראל ללא יכולת לשלם עבור יבוא מוצרים. ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס פנתה לארה"ב לסיוע במסגרת תוכנית לשיקום המשק.
התוכנית, שהוכנה בחשאיות רבה, אושרה בממשלה ב-30 ביוני 1985 וזכתה לשם "תוכנית הייצוב".
במסגרת התוכנית הסכימה ההסתדרות להקפאת שכר והוטל פיקוח על מחיריהם של מאות מוצרים. הממשלה קיצצה את תקציבה בשיעור חד, והאינפלציה הוכנעה.
לצד ההישג הבינלאומי הונחו במסגרת תוכנית הייצוב היסודות למדיניות הכלכלית שתלווה את המשק בעשורים הבאים ונקבעו יעדי-העל שלה: פתיחת המשק (הליברליזציה) והשמירה על איזון תקציבי, באמצעות כללים פיסקליים.
אגף התקציבים באוצר הפך גורם דומיננטי בזכות חוק ההסדרים, הכלי שמאפשר לאוצר לקדם רפורמות ושינויים מבניים במשק.
משבר 2002: המהלכים של שר האוצר נתניהו
המשבר הכלכלי של 2002 פרץ לאחר צמיחה מהירה בסוף שנות ה-90, שהסתיימה בפיצוץ בועת הדוט קום בארה"ב ברבעון הראשון של 2000.
השפעות המשבר העולמי על המשק הצטרפו לאינתיפאדת אל-אקצה שפרצה בספטמבר 2000, וגרמו לכך שלראשונה מאז הקמת המדינה רשם המשק ב-2001 צמיחה שלילית של 0.8%. הגירעון התקציבי זינק ל-4.1% ושיעור האבטלה גדל.
האינתיפאדה, ויחד איתה המשבר, נמשכו והעמיקו בשנת 2002 והפכו את המיתון הזה לארוך ביותר בתולדות המדינה. לפי הערכות, גילחה האנתיפאדה 3% צמיחה ב-2002, שהסתיימה בצמיחה שלילית של 0.7%. השכר הממוצע במשק צלל ביותר מ-6% והאבטלה חצתה את קו ה-10%.
השילוב בין צמיחה שלילית וגירעון גבוה הזניקו את יחס החוב של ישראל מ-89% ל-97% ועוררו חשש כבד בשוקי ההון הבינלאומיים כי ממשלת ישראל לא תעמוד בהחזר חובותיה. כתוצאה מכך התרסקו מחירי אגרות החוב הממשלתיות ועלויות המימון של החוב הממשלתי הלכו ותפחו.
המיתון הסתיים כתוצאה משילוב בין רגיעה ביטחונית, בעקבות מבצע חומת מגן, ושורת מהלכים שביצע שר האוצר בנימין נתניהו - כמו גם הגיאות בכלכלה העולמית, שהתאוששה מהזעזועים של התרסקות בועת הדוט קום ופיגועי ה-11 בספטמבר.
נתניהו, שנכנס לתפקיד בראשית 2003 ביצע שורת קיצוצים בתקציב ויזם כלל שהגביל את הגידול האפשרי בהוצאות הממשלה. בין היתר קוצצו קצבאות הילדים, צומצמו משרות במגזר הציבורי ובוצע קיצוץ שכר של 8%.
במקביל, הוביל נתניהו רפורמה במס הכנסה כדי להוריד את נטל המס הגבוה על החברות והשכירים. למרות התנגדות עזה של ההסתדרות ביצע נתניהו רפורמה במבנה הפנסיה בישראל, שהחליפה את הפנסיה התקציבית בפנסיה צוברת.
לצד השבחים הרבים, נמתחה ביקורת על התוצאות החברתיות של מדיניות נתניהו ונטען כי הובילה להגדלת פערים.
משבר האשראי 2008: שמרנות שהוכיחה את עצמה
בדומה למשבר הקורונה, גם משבר האשראי העולמי לא פרץ בישראל. המשבר, שהחל באגרות חוב סאב-פריים בארה"ב, הגיע לשיא באוקטובר 2008 עם התמוטטותו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס והלאמתם של גופים פיננסיים "גדולים מכדי ליפול" כמו תאגיד הביטוח AIG.
המשבר הפיננסי הביא לקריסה בבורסות והפך במהרה למשבר בכלכלה הריאלית והפעילות הכלכלית בעולם התרסקה בסוף 2008. הסערה העולמית תפסה את המשק הישראלי במצב טוב יחסית, בדגש על מערכת הבנקאות הישראלית, שבזכות שמרנותה התרחקה בדרך כלל מהשקעות במכשירים פיננסיים מסוכנים.
מלבד הפגיעה בייצוא הישראלי החשש העיקרי בממשלה היה מפגיעה בנכסים הפיננסיים של הציבור ומקריסתם של הטייקונים, אנשי עסקים ששלטו בקבוצות עסקיות גדולות באמצעות מינוף גבוה. שר האוצר רוני בר-און עמד בפני לחצים כבדים וסרב להצעות לרשת ביטחון לאגרות חוב קונצרניות ולסגירת הבורסה לאחר התמוטטות ליהמן ברדרס.
נגיד בנק ישראל פרופ’ סטנלי פישר זכה לשבחים על הורדת הריבית - צעד שבעקבותיו הלכו נגידי בנקים מרכזיים נוספים. הממשלה הכינה תוכנית האצה לפעילות הכלכלית, אך בפועל המשק התאושש בכוחות עצמו בקצב מהיר.
שנת 2009 הסתיימה בישראל בצמיחה חיובית של 0.8% - הישג מרשים בהשוואה לממוצע במדינות המפותחות שבאותה שנה רשמו ירידה ממוצעת של 3.4%. רק שנתיים עברו, וב-2010 נרשמה צמיחה של 4.6% ואפשר היה לומר שהמשק צלח את המשבר כמעט ללא פגע.
הפעם מנהיגי אירופה זיהו את העננה מוקדם | אסף אוני
מנהיגי אירופה לא שלפו סתם את התותחים הכבדים. הם סבורים כי משבר הקורונה הוא משבר כלכלי משמעותי יותר ומסובך יותר להתמודדות מאשר כל משבר כלכלי אחר מאז מלחמת העולם השנייה.
גרמניה לא נטשה בלי סיבה את מדיניות "האפס השחור" - התקציב המאוזן ששמרה בעשור האחרון; צרפת לא חוזרת בלי סיבה לשיעור גירעון החורג מכללי האיחוד האירופי, ובריטניה לא עוברת כלאחר יד ממדיניות ניאו-ליברלית למדיניות רווחה שמפזרת 60 מיליארד ליש"ט על רשת ביטחון תעסוקתית לעובדים ולעצמאים, לראשונה בתולדותיה.
צריך רק להקשיב להם. מנהיגת גרמניה אנגלה מרקל ונשיא צרפת עמנואל מקרון הזכירו שניהם בנאומיהם בחודשים האחרונים, כי מדובר במבחן המשמעותי ביותר של אירופה המודרנית. מקרון בדרכו ה"יופיטרית" קרא לזה "מלחמה", מרקל בצנעה המאפיינת אותה קראה לזה "אתגר". ביחד עם מנהיגים אחרים באירופה, הם השכילו להבין כבר בחודש מרץ כי מגיפת הקורונה מאיימת על הכלכלה כמו - ואולי אפילו יותר - על בריאות הציבור.
משברי העבר ריחפו מעל הצעדים האירופיים בתחילה. משבר האשראי של 2008, למשל, הפתיע את גרמניה בירידת הביקוש העולמי ובהקפאת הסחר. היא השכילה לכוון את עסקיה לעבודה במשמרות, ובמקום לפטר מחצית מכוח האדם של "פולקסווגן", למשל, העבירה אותם למתכונת של שבוע-שבוע. כשהעולם הלך ונחלץ מהמשבר, וכשסין הסתמנה כמקור הצריכה הגלובלי החדש, המפעלים הגרמנים היו שם לפני כולם כדי לספק את הביקוש. בפעם המי-יודע-כמה במאה האחרונה, גרמניה חוותה נס-כלכלי. מודל זה היה הלקח שהיא למדה, ושמדינות רבות אחרות סביבה אימצו.
המשבר הפיננסי גם היה הגורם הישיר למשבר האירו, שהביא מדינות אירופיות כמו יוון, ספרד, פורטוגל, אירלנד ואיטליה לעמוד בפני פשיטת רגל, להלאים בנקים ולהיאלץ להסתמך על הלוואות ענק מממשלות וגופים זרים. צעדי הצנע שנכפו עליהן על ידי גופים אלה, או ליתר דיוק חוסר התוחלת שלהם (כפי שהודו בדיעבד גם הגופים הבינלאומיים) - היו הלקח שהן למדו.
כיום ברור כי הלקחים מכל משברי העבר צריכים להתכנס יחדיו. מדינות האיחוד - לבד ויחד - משתמשות בכל מה שעומד לרשותן, ומציגות צעדים פיסקליים ומוניטריים ללא הגבלה. תוכניות תעסוקה, השקעה בתשתיות, חלוקת כסף לאזרחים מחד, קניית אג"חים של ממשלות ותאגידים אירופיים במאות מיליארדים ורבית נמוכה מנגד.
משבר הקורונה כה שונה מאחרים לפניו, שאירופה לא רק שלפה את כל התותחים - אלה היא גם יורה בהם יחד.