יצאנו לחקירה אפידמיולוגית-כלכלית בניסיון לעקוב אחר התפשטות הקורונה במשק הישראלי, לתאר את נתיב ההדבקה בין עסק לעסק ואיך משפיע הנגיף על כל תחום בכלכלה הישראלית. רצינו להראות איך שכולנו יחד בסיפור הזה. צריך להתחיל איפשהו.
נקודת ההתחלה שלנו הייתה רשת האכסניות "אברהם הוסטל". עסק מקומי שמחזיק סניפים בתל אביב, בירושלים ובנצרת, שהיה רגע לפני הצעד הגדול הבא והיום חלק מתעשייה מוכה וחבולה. מאברהם הוסטל התפרשנו לצדדים; למכבסה ולמבשלה, למזון ולמוזיקה, לתחזוקה ולמערכות המידע ועוד. הממדים הבהילו אותנו. זה היה כמו ההבדל בין לראות תמונה של תהום לבין לעמוד על סיפה.
עצרנו על 25 ספקים וספקי משנה, אבל היינו יכולים להמשיך עוד ועוד, השרשרת הזו לא נגמרת. כולנו חלק ממנה. זו לא קלישאה; כולנו באמת יחד בסיפור הזה: בין המתכנת ונהג המונית, בין המנכ"ל והסּבָל, בין הברמן במלון לפועל במפעל לייצור דבק למדבקות קושר, וגם מפריד, חוט דק מן הדק. זו לא רק תובנה רוחנית, זה היומיום של הכלכלה הישראלית.
כשהמלון סגור ולא מזמין בירה, יצרן הבירות לא מזמין תוויות מהמעצב, שלא מזמין עבודה מבית הדפוס, שלא מזמין נייר מהמפעל, שלא צריך להזמין גלילי קרטון ממפעל הקרטון, שלא צריך לייבא חומר גלם מהיבואן, ואם אין חומרי גלם, אין עבודה לסבלים שמפרקים את המכולות ולחברות האחסנה ששומרות על הסחורה ולנהגים שמובילים אותה, מכוניות שלא נוסעות לא רואות מוסך והמוסך לא צריך עובדים והעובדים - בכל החוליות שהוזכרו עד עכשיו - לא יכולים לשלוח את הילדים לחוג ולמדריך אין עבודה, ולך תקנה בסופר בלי עבודה. שלא כמו האבן שזרקת למים, אדוות הפגיעה הכלכלית בקורונה לא הולכות ונחלשות ככל שהגלים מתרחקים מנקודת האפס, רשת מלונות במקרה שלנו, אלא להפך.
ואלה רק הגלים שאנחנו רואים; גם מתחת לפני הים האדמה רועדת. כמעט כל האנשים שדיברתי איתם, ודיברתי עם עשרות, חזרו על דבר אחד: חובות. אנשים פשוט הפסיקו לשלם את החובות שלהם. אין ממה. וגם אם נכנס קצת, אין אף אחד שיוציא אוכל מהפה של הילדים שלו בשביל להאכיל ילדים של מישהו אחר. לא יודע איך אפשר להעריך בכמה מיליארדים מדובר - אבל החובות האלה זה הבולען שמתישהו יבלע את כל המשק הישראלי, כלומר את כולנו. אנשים משלמים רק לבעלי הכוח, כלומר המדינה, הבנקים, ביטוח לאומי, חברת חשמל, רשויות; כל מי שיש לו גישה לשאלטר של חייך. אבל מתישהו בקרוב גם לזה לא יהיה מספיק כסף, ואז מה?
אנחנו מדברים על תזרימים וביקושים והאטות ומחזורים, אבל לא הכול זה כסף; כל עסק וכל חוליה בשרשרת של הכלכלה היא מפעל חיים של בנאדם; היא העתיד שלו, היא התקווה, היא החלום. כל-כך הרבה חלומות מנופצים. כל-כך הרבה כאב. אנשים שבעמל, בהתמדה ובכישרון, ביזע, בדם ובהמון התחייבויות ושיעבודים חצבו להם נישה בכלכלה הישראלית. כל אחד בנה לו אימפריה קטנה בתחומו. אימפריות נופלות לאט, אומר השיר, אבל אימפריות קטנות נופלות מהר. תחושת הבגידה היא עמוקה ועצומה ושואבת וגורפת.
ככה זה כשאנשים שנותנים את הנשמה נתקלים חזיתית במדינה בלי לב. המדינה הפקירה אותם במקרה הרע ובמקרה הטוב סתם נתנה להם לרוץ ולהתחנן לעזרה כקבצנים, בעוד המדינה מנחיתה עליהם עוד ועוד הנחיות והגבלות. אל תחושת הבגידה מצטרף אותו חוסר ודאות מוכר ומעיק. לא רק עסקים קשה לעשות בחוסר ודאות, אפילו סתם לנשום זה לא פשוט.
בנוסף לכל זה, עוד מוצבת בפניהם הדרישה "להמציא את עצמם מחדש". כאילו שזה כל-כך פשוט; עד שהמצאת את עצמך, עכשיו תתחיל הכול מההתחלה, מה הבעיה? אני לא נגד גמישות, זריזות ויוזמה. כמובן - לרבים מאזרחי ישראל יש מחסנים מלאים בתכונות הנ"ל, אבל אולי יותר כדאי שגם המדינה תתחיל לחשוב על איך להמציא את עצמה מחדש.
הבעיה שהולכת ותופחת מתחת לרדאר: החובות המתגלגלים / עמירם ברקת
תשומת הלב הציבורית ממוקדת בשבועות האחרונים במשבר העמוק בשוק העבודה ובעיקר בשאלה האם הסיוע הממשלתי יספיק להחזיק אותם מעל המים? האם רשתות הביטחון למובטלים ולעצמאים מספקות? האם הסיוע שמציעה ממשלת ישראל רחב ויעיל מספיק בהשוואה למדינות אחרות וכיצד אפשר לשפר את האפקטיביות הנמוכה של המנגנון הביורוקרטי.
כל אלה כמובן שאלות חשובות וקריטיות: פיטורים ופשיטות רגל של עסקים הם התוצאה הכלכלית הבולטת והכאובה ביותר של ההתמודדות עם מגפת הקורונה. אבל האמת היא שזה רק קצה הקרחון של תופעה רחבה ועמוקה המתחוללת במשק הישראלי. תופעה של הפרת חוזים והסכמים, פעמים קרובות מחוסר ברירה: שוכר הדירה שאינו יכול עוד לעמוד בשכר הדירה שדורש ממנו המשכיר, המזמין שאינו יכול לשלם עבור הסחורה שהזמין מהספק והלקוח שאינו יכול לשלם למוכר על השירות שסיפק לו או על המוצר שמכר לו.
ההפרות הקטנות והגדולות האלה הופכות לחובות כספיים שהולכים ומצטברים מתחת לפני השטח. מתישהו ההצטברות הזו תפרוץ החוצה בצורת תביעות משפטיות. התביעות האלה צפויות להתרבות ולתפוח לנחשול שהמערכת המשפטית תתקשה להתמודד איתו.
האם יש דרך להקדים תרופה למכה? מומחים מתחומי המשפט והכלכלה העלו מספר הצעות מדיניות שיכולות לסייע או למתן את ההתפרצות הצפויה ולהציל את המערכת מקריסה. היו כלכלנים שהציעו בתחילת המשבר הצעה מעניינת: לחוקק חוק שיאפשר דחייה גורפת בפירעון חובות למשך תקופת המשבר. כל חוב שמועד פירעונו המקורי חל בתקופת המשבר - יידחה עד לאחרי המשבר ובינתיים ימשיך לצבור ריבית, אבל בשיעור מופחת. המדינה תקבע שיעור ריבית אחיד לכל החובות שיידחו. לא ברור האם ההצעה הזאת עדיין רלבנטית.
בעיה לא פחות אקוטית מתפתחת בתחום השכירויות. שוכרי דירות שאינם יכולים לעמוד בתשלומי השכירות עלולים למצוא את עצמם בהליכי הוצאה לפועל. כלכלנים העוסקים בתחום סבורים שיש לאפשר לשוכרים להשתחרר מהסכמי השכירות אולי תוך תשלום קנס סמלי, בתמורה להגנה מפני הליכי פשיטת רגל.
מדובר ברעיונות לא מגובשים אבל ברור שהבעיה הזאת לא הולכת לשום מקום. היא רק תלך ותתעצם ויהיה טוב אם לפחות בנושא הזה הממשלה תצליח להקדים תרופה למכה.