נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בכנס לשכ"ת עורכי הדין / צילום: כדיה לוי, גלובס
בטור של ד"ר מתן גוטמן ("גלובס" 14.7.2020) השתדל הכותב להציג את פרשת ניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון כעניין של מה בכך, ושטח כתב סנגוריה מפורט שמטרתו להראות כאילו השופטים מצויים תחת פיקוח ציבורי הדוק ושקוף. אולם, בכל הכבוד, אף לא אחד מהמנגנונים שהוצגו בטור רלוונטיים לתחקירים שנחשפו בעניין לאחרונה, במסגרתם התברר כי ישנם שופטים אשר פעלו בניגוד לרשימת המניעויות שלהם, או אף שינו אותן אד-הוק לצרכי דיון מסוים, כאשר לאחריו שינו בחזרה לרשימה המקורית.
אותם מנגנונים שהציג גוטמן מצויים בפיקוח שופטים מכהנים או שופטים בדימוס, כמעין "משק אוטרקי" של מערכת המשפט, ללא פיקוח ציבורי מספק על התנהלותם של השופטים - גם כאשר עולה חשד מבוסס לניגוד עניינים, ושופט מקבל הכרעות בעניינים בהם על פניו יש לחבריו עניין אישי.
בניגוד לנטען, זה ממש לא עניין של מה בכך; למעשה, שני אישומים נגד ראש הממשלה נתניהו סובבים סביב מקרה בנסיבות דומות לנסיבות שנחשפו בתחקירים, בהם נתניהו טיפל בענייניהם של חבריו (תיק 1,000 ותיק 4,000). ניגוד עניינים הוא ניגוד עניינים, וחשוב למצות את הבירור והדין באמצעות גורמים חיצוניים; וכפי שאיננו מצפים כי הממשלה או גוף מפלגתי יכריע בענייני ראש הממשלה, נכון כי גם בעניינים הנוגעים לבית המשפט יכריע גוף חיצוני שאינו קשור אליו במישרין או בעקיפין.
חשוב לציין - כוחם וסמכויותיהם של שופטי ישראל הם כמעט בלתי מוגבלים, ויש בכך טעם: איננו רוצים שיהיה עליהם מורא או פחד עת הם מכריעים בענייני נפשות וגורלה של האומה בהתאם לחוק; ואולם, כל כוח חייב להיות מוגבל. שופטים, מצוינים וישרים ככל שיהיו, הם בני אדם, וככאלה הם אינם יכולים לשפוט את מעשיהם בצורה אובייקטיבית ומרוחקת דיה. חזקה עליהם כי הם מאמינים שמעשיהם טובים וכוונותיהן טהורות - אולם אין בכך די, הנראות הציבורית חשובה יותר מאמונתו של שופט כי פעל נכון לשיטתו, והציבור הנחשף להתנהלות זו הולך ומאבד אמון במוסד חשוב זה. כוונותיהן הטובות של שופטי ישראל אינן פוטרות אותם מהטבע האנושי וחולשותיו, ואל להם לחטוא ביוהרה כאילו ניגוד עניינים אינו חל עליהם.
למעשה, התחושה כאילו שופטים הם מעל למגבלה אנושית של ניגוד עניינים היא מקרה פרטי של תופעה קריטית הרבה יותר: האקטיביזם השיפוטי המתגבר, במסגרתו בית המשפט מעניק לעצמו סמכויות ויכולת לקבוע מה "נכון ולא נכון" מבחינת מדיניות וערכים עבור הממשלה והכנסת.
בית המשפט מאמין כי הוא יודע טוב יותר מנבחרי הציבור מה מדיניות ההגירה הנכונה, מה הם השיקולים הנכונים למינוי ופיטורי שרים, ומוצא להתערב אפילו בזוטות כמו ביקורי פלסטינים בטקס יום זיכרון אלטרנטיבי - הכל מתוך אמונה כי הוא הגוף המתאים והמוכשר יותר מנבחרי הציבור לקבל החלטות "נכונות".
הכלל הדמוקרטי בדבר איזון בין רשויות והקפדה על הסמכויות השונות מונח בצד לטובת החלטות שנועדו "לעשות טוב", שהרי הכוונות הטובות של השופטים גוברות על כללים פורמליים של כיבוד רשויות והפרדה בין נבחר ציבור לשופט.
בית המשפט העליון שלנו הוא מוסד חשוב מאין כמותו, והאמון הציבורי בו הוא עיקר כוחו; גישתם של שופטינו כאילו הם מעל לטבע האנושי או מעל למושכלות יסוד של דמוקרטיה והפרדת רשויות, מעידה על קונספציה שגויה בתפיסת התפקיד של בית המשפט במדינה דמוקרטית, ועל ניתוק בין יושבי ההיכל לבין חלק הולך וגדל של הציבור הישראלי. המנגנונים הפנימיים שנועדו למנוע פגיעה באמון הציבור אינם עושים את עבודתם, ואין מנוס להתערבות של מנגנונים ציבוריים, שיניחו את דעת הציבור ויחזקו את מעמדו של בית המשפט.
הכותב הוא עורך דין, ממייסדי קבוצת "נתיב בליכוד"