עורך דין בבית המשפט / אילוסטרציה: shutterstock, שאטרסטוק
בימים אלה, כשבתי עסק רבים פתחו את שעריהם לאחר שהיו סגורים שבועות ארוכים עקב התפרצות נגיף הקורונה, הם נחרדו לגלות כי במהלך התקופה שבה הם היו נתונים תחת הסגר כלכלי, הוגשה נגדם בקשה לאישור תובענה כייצוגית. המשותף לבקשות אלה, הוא כי במסגרתן נטען כי אותם בתי עסק אינם מפרסמים באתר האינטרנט את הסדרי הנגישות הקיימים אצלם.
בקשות אלה, הנערכות בשיטת "העתק הדבק", מוגשות מבלי שבאף מקרה נערכה בדיקה, אם אכן קיימים הסדרי נגישות באותם עסקים או אם מדובר לדוגמא בתקלה מקרית באתר האינטרנט של אותו בית עסק. כל אותן הבקשות, מוגשות על סמך עיון קצר וחלקי באתרי האינטרנט של בתי העסק ומאחר והן מוגשות ב"פס ייצור", בחלקן יש גם טעויות מביכות, כגון צירוף תצהירים של מבקשים שהגישו בקשות בהליכים אחרים; התייחסות בגוף הבקשות לבתי עסק אחרים מאלה שנגדם הוגשה הבקשה; ועוד.
בנוסף, מאחר ואותן בקשות הוגשו מבלי לערוך בדיקה אמיתית של בית העסק, חלקן הוגשו נגד גופים לא רלוונטיים, כגון זכיינים הפועלים במסגרת רשתות, למרות שאת אתר האינטרנט מפעילה בכלל הרשת, ללא מעורבות שלהם, בתי עסק שבכלל לא מקבלים קהל; ועוד.
כמובן שלאף בקשה שהוגשה, לא קדם מכתב התראה, אשר התריע בפני אותם בתי עסק, כי היה ולא יעמדו בהוראות החוק והתקנות, תוגש נגדם תובענה ייצוגית.
הבעיה היא שמאחר ובקשות אלה מוגשות באופן סדרתי ומאחר ומגישי הבקשות, מעוניינים בהסדרי הסתלקות בסכומים נמוכים יחסית, הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליך עבור הנתבעים הופכת לגבולית, וחלקם הגדול מעדיף לשלם את אותם סכומים ולא לדרוש את הצדק בהליך משפטי.
עלייה בתביעות ייצוגיות בענייני נגישות
לפיכך הפתרון לעלייה בהגשת בקשות העתק הדבק מסוג זה נמצא בידיהם של בתי המשפט, שאליהם מוגשות אותן בקשות סדרתיות. מאז כניסתה לתוקף של חובת תשלום אגרה בגין בקשות לאישור תובענות כייצוגיות, ישנה ירידה בשיעור הבקשות שהוגשו לבתי המשפט. הרציונל שעמד מאחורי החיוב בתשלום אגרה הינו רצון המחוקק להפחית את כמות בקשות הסרק שהוגשו לבית המשפט, חדשות לבקרים.
עם זאת, המחוקק מצא לנכון (ובצדק) להעניק פטור מתשלום אגרה בתחומים שונים ובכלל זה בנושאים הקשורים לנגישות לטובת אנשים עם מוגבלויות ועוד. פטור זה הוביל לעלייה משמעותית בבקשות לאישור תביעות ייצוגיות בענייני נגישות, כך ששיעורן הגיע לכ-30% מכלל הבקשות שהוגשו בשנה החולפת ובשיאו של משבר הקורונה, עלה עד כדי כ-42% מכלל הבקשות שהוגשו בתקופה האמורה.
במקרים כאלה של בקשות סדרתיות, מטרתן היא להביא את הנתבעים להסדר הסתלקות בסכומים נמוכים, מאחר שלנתבעים עדיף לשלם סכומים נמוכים יחסית ובכך לסיים את העניין ולא לנהל תיק משפטי, עניין הכרוך בזמן ועלויות כספיות כבדות. לכן על בתי המשפט שאליהם מוגשות בקשות הסתלקות בתיקים סדרתיים, לקחת את עניין זה בחשבון ולא לאשר גמול ושכר טרחה בגין אותם הליכים, או לחילופין לפסוק בהם מאות שקלים בלבד עבור כל הסדר הסתלקות.
בית המשפט העליון הגדיר בעבר את כלי התובענה הייצוגית כ"כלי רב עוצמה" וכנשק בלתי קונבנציונאלי שיש לטפל בו בזהירות רבה ואף אזכר עמדות לפיהן הליכים ייצוגיים עלולים לעלות כדי סחטנות במסווה החוק - "legalized blackmail".
לכן רק התערבותם של בתי המשפט באופן אישור הסדרי הסתלקות במקרים המתאימים, הם אלה שיעבירו את המסר לפיו המטרה החברתית של חוקי הנגישות היא לסייע לאנשים עם מוגבלות ולא לשמש כמקור הכנסה למגישי הבקשות.
אם הסדרי ההסתלקות המוגשים, בלית כל ברירה ובהיעדר כדאיות כלכלית ימשיכו לקבל את אישורם של בתי המשפט, הגל העכור של אותן בקשות שעניינן היעדר פרסום הסדרי נגישות, ימשיך לשכפל את עצמו באופן "אקספוננציאלי" - עוד ועוד תובעים יגישו בקשות מסוג זה, שמטרתן היחידה היא קבלת תגמול כספי.
הכותב הוא ראש מחלקת תובענות ייצוגיות בפירמת עורכי הדין הבינלאומית ZAG-S&W