נתב"ג ריק בצל סגירת השמיים עקב הקורונה / צילום: יוסי פתאל
ב־20 השנים האחרונות יזם ההייטק זוהר לבקוביץ' מחלק את זמנו בין ארה"ב לישראל. יותר מעשר שנים הוא התגורר בארה"ב ונהג לטוס לעבוד בישראל פעם בחודש; לפני שנתיים חזר לכאן, ופעם בחודש הוא טס לארה"ב. "עשיתי לי חוק: בכל נסיעה שילבתי משהו כיפי - אז את הפגישות שלי בארה"ב תזמנתי לפי הופעות של להקות שאני אוהב, וכשהייתה לי פגישה בפנטגון לקחתי אופנוע מניו יורק ורכבתי שם", מספר לבקוביץ', 48, גרוש פלוס שלושה, שגם נמנה עם צוות תוכנית הטלוויזיה "הכרישים".
"אנחנו אוהבים להגיד לעצמנו שלטוס לעבודה זה קשה ומעייף, אבל זה כיף. יש סביב זה גם המון הטבות: אתה מקבל אש"ל של 100 דולר ליום לנסיעה כזו, וזה הרבה כסף. בדרך כלל אתה כמעט לא מוציא כסף, אתה הולך למסעדות טובות עם הלקוחות. אי אפשר להתלונן. ראיתי בנסיעות האלה 12 הופעות בשנה האחרונה".
"לנסוע זה פינוק", מודה גם תמיר גוטפריד, 46, סמנכ"ל מכירות בכיר ב-Bringg, מפתחת פלטפורמת משלוחים חינמית, שגר כבר עשר שנים בשיקאגו, ונוסע ברחבי ארה"ב, לישראל ולאירופה. "זה מתחיל מהדברים הקטנים: הבוטנים והשתייה שמגישים לך, לצחצח שיניים במברשות של חברת התעופה, הפיג'מה שנותנים לך במטוס, שמרוב געגועים לבשתי אותה לפני כמה זמן בבית. זה ממשיך לדברים היותר חשובים: זה זמן לעצמי, לתת למחשבות לרוץ, לקרוא ספר.
"חוץ מההנאה במטוס אני אצן, אולטרה־מרתוניסט, איירון מן, כך שאני רץ המון. לעשות את זה בכל פעם ליד הבית זה משעמם. אבל כשאני עושה את זה פעם בסנטרל פארק, פעם בהייד פארק ופעם בפארק הירקון, זה אחרת.
"יש לי בכל מקום את המסעדות שאני אוהב: בישראל את האוכל המקומי שממש חסר לי, באנגליה אני אוהב לאכול הודי ובניו יורק בצ'יינה טאון. יש לי גם את החברים שלי בכל מקום, את הכיף לצאת עם החברים מהעבודה לדרינק בערב, בריין-סטורמינג שמתחיל במשרד וממשיך בארוחת ערב.
"כשאני עולה לטיסה, גם אם תכננתי לעשות דברים, אני בסוף לא עושה כלום", מוסיף אביב ארנון, 38, רווק מתל אביב. "אני ישן כמה שעות, רואה סרט. אני מרגיש כמו בחלום".
ארנון הוא מבעלי הסטארט-אפ WSC Sports, פלטפורמה שמתקצרת אירועי ספורט חשובים. כך שחוץ מפגישות עם לקוחות בחו"ל, שאליהן הוא נוסע פעם בחודש, הוא פוקד באופן קבוע אירועי ספורט משמעותיים, כמו הסופרבול או ה-NBA: "אני טס ורואה את העולם, אני מגיע למקומות מיוחדים. אני חובב ג'אנק פוד, כך שאני רק נוחת בניו יורק ומריח את הריח של השמן, וזה עושה לי טוב, ביומיים שאני שם אני חורש שלוש המבורגריות. יש לי בכל מקום גם חברים מקומיים ובני משפחה שאני שמח לפגוש".
אז אף שלכמה רגעים היה אפשר לחשוב שהנסיעות לחו"ל מתישות אותם וגורמות להם להתגעגע למשפחה - נדמה שלאנשי ההייטק המתיירים אין הרבה על מה להתלונן. או לפחות לא היה להם. אבל כידוע, כל הטוב הזה הגיע לסיומו במרץ האחרון, עם תחילת מגפת הקורונה וסגירת השמים. אלה עברו לעבוד מהבית ברובם, ולמרות שבאופן חלקי כן אפשר לטוס, הרי שנסיעות עבודה בחו"ל נעשות רק במקרים מיוחדים מאוד, ואת שגרת הפגישות מחליף הזום. אנשי ההייטק, שבימים רגילים פוקדים את שדה התעופה בכל חודש-חודשיים, פתאום מצאו עצמם חמישה חודשים רצופים בבית.
"כשהתחילה הקורונה, אמרנו: סוף סוף זמן עם הילדים. אפשר לנהל את העולם בזום. אבל אז הבנו את הפרינציפ: הכרנו את הילדים, וזה לא שוס כזה גדול", אומר לבקוביץ' בבדיחות. "מהר מאוד מגלים שיש הרבה דברים שאי אפשר לעשות בזום. אני למשל בשביל לסגור עסקה צריך לשבת מול הבנאדם, פנים מול פנים, על כוס בירה או יין".
בחוויה של גוטפריד בבית הוא מרגיש אפילו קצת מיותר. "לאשתי יש כאן קבוצת חברים ופתאום היא יצרה מערך עצמאי משלה. נוצר הווי של המשפחה בלעדיי. הילדים התרגלו לחיים בלי אבא נוכח, וכולם היו צריכים להתרגל לזה שאני בבית. כשיחזרו הנסיעות, יצטרכו שוב להתרגל לחיים בלעדיי. בינתיים אשתי מעירה אותי בחמש בבוקר עם בוטנים ומשקה", הוא צוחק.
67% משלבים חופשה פרטית
ענף ההייטק חולש על כמחצית משוק הנסיעות העסקיות בארץ, שהיקפו 2.5 מיליארד דולר - מעריך ארז שמול, בעלי חברת הנסיעות תלמה. מבין אנשי ההייטק מי שמרבים בנסיעות הם בעיקר אנשי השיווק, המוצאים עצמם נוסעים בתדירות של פעם בחודש בממוצע, בכל פעם לכמה ימים.
לפי חברת הטרוול-טק ג'ינג'ר, ב-67% מהגיחות העסקיות העובדים משלבים חופשה, מה שנקרא בלז'ר, הרבה בזכות נקודות המיילג' הנצברות, שמיתרגמות לחיסכון כספי משמעותי. מספר הימים הממוצע שמתווסף לחופשה פרטית כזו הוא חמישה. מנתוני ג'ינג'ר עולה עוד כי שכבת הגיל שטסה הכי הרבה היא 41-36 (29%), אחריהם 35-30 (27%) ואז 47-42 (26%).
חוץ מההתרפקות על הכיף והפינוקים, לנסיעות העסקיות יש היבט כלכלי, לפחות ככל שזה נוגע לאנשי המכירות, שמשתכרים גם בעמלות. "זה בולט במיוחד בחברות תוכנה וחברות הייטק ביטחוניות, המאופיינות בעסקאות בהיקפים גדולים, שמחייבות פגישות פנים אל פנים (עובדי התעשייה האווירית, אלביט ורפאל נוסעים בהיקף של 100 מיליון דולר בשנה - ה"מ)", אומרת רונית קרול, מנכ"לית קרול קונסאלטינג, העוסקת באיתור וגיוס גלובלי של בכירים לתעשיית ההייטק. "התוצאה היא שבלית ברירה החברות מגייסות במקומם מנהלי מכירות מקומיים, שסוגרים עבורם את העסקאות מחוץ לישראל.
"משיחות עם סמנכ"לי מכירות עולה שהיעדר הנסיעות וחוסר היכולת לייצר הכנסות עוררו תחושת מצוקה קשה בקרב לא מעט מאנשי המכירות הגלובליים, שחשים שהביקוש להם בשוק ירד וחרדים לעתידם הכלכלי. נוסף על כך, האנשים האלה, שהורגלו לבלות מחצית מהזמן בחו"ל, מתקשים עתה לנהל סדר יום שגרתי מרחוק ומתלוננים על חסך בקשרים חברתיים. לצד היתרונות הראשונים שהרגישו בתחילת המשבר - מנוחה וזמן איכות עם המשפחה - הרי שכעת, אחרי שהות ממושכת בבית, צמצום היקף התעסוקה והיעדר שגרת הנסיעות שבה היו מורגלים במשך שנים רבות, הולכת ומצטברת תחושה של תא לחץ ומתח גם ברמה המשפחתית".
ערן נועם, סמנכ"ל מכירות ופיתוח עסקי בסטארט־אפ שילד, מפתח תוכנת רגולציה בשוק ההון, אומר שהוא אישית לא נפגע כספית בטווח הקצר, כי כל העסקאות הגדולות שהיו בקנה הצליחו להגיע לקו הסיום והוא אף זיהה צורך מוגבר במוצר שלו בתקופת המשבר. עם זאת, הוא מביע חשש לגבי העתיד: "השיח בקרב אנשי המכירות היום הוא על העסקאות העתידיות, אלה שעוד לא נמצאות בקנה, כי היכולת ליצור קשרים חדשים ולייצר אמינות נפגעה. כל פעילות מכירה שהיא אוף רקורד לא קיימת.
"בעולמות התוכנה, חברות שעושות עסקאות קטנות בווליום גבוה, שזה מרבית ההייטק הישראלי, אין משמעות גדולה מאוד ל'פנים אל פנים'. אבל בתעשיות ביטחוניות או בחברות חומרה, שנדרש בהן מגע פיזי עם המוצר, שם נדרש אמון - ברור שזה פוגע".
למרות מה שנגזל מאותן החברות נראה כי להפסקת הטיסות יש גם יתרונות, כמו הפחתת הוצאות. כך למשל, יצרנית המל"טים והמערכות לתעשיות ביטחוניות אלביט דיווחה ברבעון השני על ירידה של כ-6 מיליון דולר בהוצאות השיווק שלה. בתעשייה האווירית פחתו הוצאות שיווק ומכירה ברבעון השני השנה ב־3 מיליון דולר ביחס לרבעון המקביל ב־2019.
"פן חיובי למצב החדש הוא שללקוחות הפוטנציאלים בחו"ל התפנה הרבה יותר זמן, כי אין להם פגישות מיותרות ואין נסיעות עבודה, כך שהזמינות שלהם הרבה יותר גדולה", מוסיף נועם. "אנשים מוכנים יותר לשמוע. יש איזה טרייד אוף בין איכות לכמות: אמנם אי אפשר לנסוע ואי אפשר לייצר את הקשר העמוק שהיינו רגילים אליו, אך מנגד לא מבזבזים זמן וכסף על נסיעות, ובמקום פגישה אחת בחו"ל, אפשר לעשות עשרות שיחות טלפון ווידאו, המאפשרות כמעט את אותה החוויה. החברות צריכות לקבוע יעדים חדשים לאנשי המכירות, שמשקפים את העולם החדש הזה, כי העמלות הן חלק משמעותי בתגמול שלהם, ואנשי מכירות טובים יעשו אדפציה לכל מצב חדש, ויגיעו לתוצאות בהתאם".
"הקשר הדיגיטלי", אומר מיכאל מאראש, מייסד P-Cure, מפתחת מכשיר הקרנות לטיפול בסרטן, "מסייע למקד ולדייק את קהל הלקוחות הרלבנטיים. במקום מאות משתתפים מתחומים שונים בכנסים בעבר, היום אנחנו מגיעים לאנשי המפתח ומקבלי ההחלטות. אנחנו הרבה יותר ממוקדים, וזה משפיע על התהליך כולו, עד סופו".
"אפשר לבנות תחליפים לפגישות פנים אל פנים, והם לא רעים", אומר עדי וינברגר, סמנכ"ל מכירות בסטארט-אפ דאטומייט, המפתח פתרונות למיפוי, מדידה וניהול באמצעות עיבוד תמונות רחפן. "אנשי מכירות צריכים לפתח עכשיו את הצד הווירטואלי ומערכות יחסים ושותפויות מקומיות בטלפון ובשיחות אינטרנט. את הזמן שנחסך מהיעדר נסיעות אפשר לנצל לוובינרים, הרבה פעילות בלינקדאין. גם בצד השני נחסך זמן, ולאנשים יש קשב ללמוד כלים וטכנולוגיות חדשניות שיכולים לסייע להם לבצע עבודות תחת מגבלות הקורונה ולייעל את תהליכי העבודה שלהם גם בלי קשר לקורונה. מבחינה זו אפשר לומר שהקורונה יצרה הזדמנויות".
"התפיסה, גם בצד המוכר וגם בצד הקונה, השתנתה", אומר גיא אזרד, מנכ"ל מארוול ישראל, שבאופן קבוע נהג לטוס להתכנסות השנתית של בכירי החברה. "בכל שנה באוגוסט נפגשים בארה"ב 12 האנשים הכי בכירים בחברה, עוצרים לשבוע את החיים. זה שבוע קדוש. בעקבות הקורונה הכול הפך להיות וירטואלי אבל האינטראקציה הרבה יותר אפקטיבית.
"מלבד זאת, הלקוחות שלנו יותר קשובים לשמוע אותנו, ויש גם זמן מינגלינג ארוך יותר. לפעמים הסיטואציה מאפשרת יותר קרבה: יושב מולך לקוח וברקע הילדים באים והולכים, וכולנו באותו המצב. לפני כמה זמן מצאתי את עצמי יושב ומדבר עם לקוח ששהה בבית הקיץ שלו בארה"ב: הוא יושב על שפת הבריכה, ואני רואה ברקע ילדים שמשפריצים עליו. זה יוצר דינמיקה ומערכת יחסים חיובית ומעניינת".
העובדה שכולם מתקשרים מרחוק, אומר הלל קוברינסקי, מייסד משותף בחברת דרייבנטס, גם ביטלה את היתרון שיש לחברות גדולות על פני הקטנות. "בתערוכות זה תמיד נורא בלט, חוסר השוויון הזה, אבל עכשיו כולם שווים. לאף אחת אין יתרון מובנה, וחברה שתצטיין בווירטואל יהיה לה יתרון, בלי קשר להיותה גדולה או קטנה".
לדברי נועם, תוצאה חיובית נוספת של המצב היא הסתכלות על השוק הישראלי. "בהייטק אנו רגילים לחשוב על השוק הגלובלי, ופתאום גם השוק הישראלי הפך רלבנטי. זה משהו טוב שקרה לנו - חיזוק הפעילות עם השוק המקומי. במקביל האצנו תהליכי גיוס של אנשי מכירות מקומיים בחו"ל".
הזהות העצמית נשארת בחוץ
בזמן שהם בוחנים את היתרונות והחסרונות של החיים המקצועיים המקורקעים שלהם, אנשי ההייטק נאלצים להתמודד עם מציאות דומסטית שהיא במידה רבה זרה עבורם.
מארק בלנק, מנכ"ל אזטק טכנולוגיות, המספקת שירותי ענן מתקדמים, הוא בן 48, נשוי ואב לארבעה - ומודה שגם כשילדיו היו קטנים, לא היו לו נקיפות מצפון. "אני אוהב את חוסר הזמינות. כשאני בטיסה אני ישן, רואה סרט, כל דבר חוץ מלהיות מחובר. והילדים אוהבים את המתנות שלהם. בשנתיים האחרונות גם התחלתי לקחת אותם לנסיעות, אז הם נהנים".
גם גוטפריד מספר שהילדים נהנים לקבל מתנות מכל העולם, ומוסיף: "בכל טיסה כזו אני צובר נקודות מיילג', שמשמשות אחר כך לחופשות הפרטיות, שלא עולות לי כסף. כשהילד נוסע איתי הוא מתלהב, כי אבא מגיע כמו איזה מלך. הוא אומר: אבא, שווה לטוס איתך. מעבר לזה, כיף להתגעגע למשפחה, והנסיעות מעצימות את הגעגועים".
ד"ר אליעזר קופל, עובד סוציאלי ומטפל, שחקר את חוויית הבית של גברים מנקודת מבט פסיכואנליטית, טוען שהרבה גברים חווים "חרדת בית" בתקופה הזאת. "רבים בהייטק, בעיקר גברים, סיגלו לעצמם אורח חיים של מינימום זמן בית. ראיתי את זה במחקר, ואני רואה את זה בקליניקה. זה מתבטא בשעות ארוכות בחוץ וחשיבה על עבודה גם בלילות ובסופי שבוע. הגדרת הזהות העצמית שלהם נמצאת בחוץ. אבל המחיר הקליני חמור ומתבטא בדיכאון, ריקנות וחרדה. גברים רבים, במטרה להימנע משהות בתוך המרחב הביתי, ממש מחפשים כבר בשלב פיתוח הקריירה ובשלב ראיונות העבודה משרה הכוללת נסיעות לחו"ל. משבר הקורונה מייצר עבורם כעת לחץ נפשי חריף. מנגנון הבריחה מהבית בוטל על ידי גורמים חיצוניים ואפילו יש איום על האפשרות שאורח החיים המוכר לא ישוב גם כאשר המשבר יחלוף".
"יש לי מטופל שבימים רגילים הולך מקוקטייל אחד לשני, אבל מאז הקורונה נתקע כאן, אצל ההורים", מספר ד"ר צחי בן-ציון, מנהל מערך הפסיכיאטריה של מחוז דרום בכללית ומנהל המרפאה לבריאות מינית בסורוקה. "הוא חזר להיות כמו ילד קטן, שאמא שלו מעירה לו לאכול בפה סגור. הוא נכנס לדיכאון מזה. החבר'ה האלה, שטסים כל הזמן, רגילים שעושים להם הכל, ופתאום הם צריכים לעשות דברים בעצמם".
אבל אף שנדמה שמדובר בתופעה מגדרית, בעיקר בגלל שיעורם הגדול של גברים בענף, מסתמן שנשות ההייטק מתגעגעות לזה לא פחות.
אילית גלר מהרצליה, 45, אמא לשניים, היא שועלת הייטק ותיקה, שמאחוריה אקזיט של 250 מיליון דולר עם חברת התוכנה טריאנה והקמת סטארט-אפ הפינטק טריידאייר. כיום היא משנה למנכ"ל הסטארט-אפ קפיטוליס, שגם מייעצת לחברות וקרנות. לפני הקורונה היא הייתה טסה פעמיים בחודש. היום היא הרבה בזום, אך גם עסוקה בארגון הבית ושירות הסעות לילדים. "יש כיף גדול לחוות את החיים מהבית, אבל אני בהחלט מתגעגעת לחזור ליצירה שלי. מאוד מאוד אהבתי להיפגש עם אנשים, אהבתי את השיחות במעלית, במסדרון, להרגיש את השוק, את הפעילות. כחלק מסטארט-אפ תמיד כשאני מגיעה למשרדים של חברה גדולה, אני מתרגשת. לשמוע את הלקוחות, העשייה והיצירתיות - זה מחיה מאוד לחזור מפגישות עם אנרגיות, וזה מאוד חסר כרגע. אני אהיה מהראשונות לשמוח כשהטיסות יחזרו".
"זה סוג של חיים כפולים", אומרת יונה לוין, סמנכ"לית פיתוח בסטארט-אפ הפינטק האניבוק. עד לקורונה היא נהגה להגיע בכל חודשיים למטה החברה בסן פרנסיסקו, שם התגוררה בעבר. גם היום יש לה חדר קבוע בדירה בסן פרנסיסקו שהחברה שוכרת עבורה. "יש לי שם את השגרה שלי, הבגדים שלי, חברים שלא ראיתי, מסעדות שאני אוהבת. אני מתגעגעת ללכת לפארקים בסופי שבוע, להזמין דברים מאמזון ושהם יגיעו כעבור יום".
מחזק את הקשר עם המשפחה
בצד אלה שסופרים את הימים עד שענף ההייטק יחזור לטוס יש מי שהבית קסם להם יותר. "בדיעבד אני מרגיש שפספסתי חלק מהחיים", מספר מאראש, 50, שהיה רגיל לטוס פעמיים בחודש לחו"ל. זמן קצר לפני הקורונה, עם שני ילדים בגיל העשרה, הוא ואשתו אימצו ילד נוסף. "מצאתי את עצמי בבית עם ילד חדש, ומבחינתי זו הייתה הזדמנות לפיצוי".
"אלה יחסי אהבה־שנאה", אומר דן טפליצקי, 42, מקריית אונו, סמנכ"ל טכנולוגיות בפלטפורמת הגרלות הלוטו ניאוגיימס. "מצד אחד ישנו יתרון שבירת השגרה וגם המפגש האישי עם הצוות שנמצא בחו"ל. מצד שני אתה עוזב משפחה עם שלושה ילדים קטנים".
עמי גל, 48, מייסד Sqream, המפתחת בסיסי נתונים על גבי מעבדים גרפיים, ואב לשלושה, כבר יותר נחרץ: "פיתחתי אנטי ואני לא נהנה מהנסיעות האלה. אולי כשהייתי בן 30 התרגשתי מהנסיעות, אבל זה כבר לא כזה כיף. היו תקופות שבהן הייתי בחו"ל יותר מאשר בבית. מעולם לא היה לי מצב כזה, של חמישה חודשים ברצף בלי נסיעות. ועכשיו, אחרי שהייתי חמישה חודשים בבית, יצא לי לעשות עם הילדים דברים שמעולם לא עשיתי".
לעומתם, יש מי שסבורים שדווקא הגיחות לחו"ל והשהות הממושכת מחוץ לבית הן שמחזקות את הקשר עם המשפחה. הם מצדם מתגעגעים לחיים שלפני הקורונה.
"היו תקופות שבהן טסתי ארבע־חמש פעמים בחודש", מספר פז שוורץ, 46, ממודיעין, נשוי בשנית ואב לארבעה. "זה סוג של שינוי שגרה. זה מחיה המון דברים, וגורם לך להעריך את מה שיש לך בבית. אני יושב בשדה התעופה, מסתכל על האנשים, וחושב לעצמי שזכיתי. זה גורם לי להבין ששום דבר לא מובן מאליו, ושאני בר-מזל שיש לי למי לחזור, למי להתגעגע. גם הילדים לומדים להעריך את זמן האיכות שלנו".
שוורץ הוא מנכ"ל הוטלבדס ישראל, שנהג לטוס לפלמה דה מיורקה, סין וארה"ב. "מי שאומר לך שהוא לא נהנה מהנסיעות האלה, הוא בלפן ומבלבל את המוח. בסופו של דבר כולנו אוהבים להיות בבית מלון, שאומרים לנו: יס סיר, נו סיר, ומשדרגים אותנו לביזנס. היו גם מצבים קשים: פעם הייתי עם 40 מעלות חום במלון מסריח בתאילנד. זה לא נעים. אבל עדיין, זה כיף, וזה חסר עכשיו, וכל מי שאומר אחרת לא אומר את האמת".
"זה נורא חסר, הנסיעות", מודה יובל חיו, 43, מרעננה, נשוי ואב לשניים ומנכ"ל משותף ב־CONNACT Cloud, המעניקה ייעוץ לסטארט־אפים. "כמעט בכל נסיעת עבודה יש איזו מנוחה בדרך ליעד. החברים שלי לעבודה הם גם החברים שלי בחיים, כך שזה כיף. אם זו נסיעה לסיאטל, עוצרים ל־30 שעות בניו יורק או בסן פרנסיסקו, אוכלים במסעדות טובות, הולכים למקומות שווים ומגניבים, להצגות. עושים כמעט כל אטרקציה אפשרית. מזמינים לשם קניות או שקופצים לאאוטלט. זה חלק מהחוויה.
"יש גם איזו מוסכמה חברתית שבנסיעות לא מפריעים לך, כך שיש פרק זמן שלם שאתה לא מחובר. הילדים בבית מחכים למתנות, ויש את הגעגוע. זה הווי שלם. זה גם מחזק את הזוגיות, גורם לך להעריך מה שיש לך בבית. בסוף כולם מרוצים".
האם ההייטק יחזור לטוס?
אז נכון שעד לקורונה הנסיעות לכנסים, פגישות וסגירת עסקאות בחו"ל נראו בגדר חובה, אבל אחרי שכולם נוכחו לדעת שאפשר גם בלי, עולה השאלה איך ייראה עתיד הענף, והאם ההייטקיסטים יחזרו לטוס כשמשבר יחלוף או שהחברות יאמצו את העבודה מרחוק כדי לחסוך עלויות.
"בטווח הקצר והבינוני חברות יצמצמו את היקף הנסיעות באופן דרמטי", אומרת אשרת בן־משה, מייסדת ג'ינג'ר. "אבל אני מאמינה שבטווח הארוך נראה חזרה להיקפי נסיעות משמעותיים יותר. גם סדרי העדיפויות בתוך החברות בכל הנוגע לנסיעות יחושבו מחדש. בחברות מסוימות התקופה האחרונה הוכיחה כי ניתן להעביר בצורה מוצלחת חלק ניכר מהעבודה היומיומית לעולם המקוון, אולם בעולמות העסקים, המכירות והשירות, שבהם למפגש הפיזי אפקטיביות גבוהה ומוכחת, כבר היום המצב גבולי, ויש חברות שהבינו שהן לא יכולות יותר ושולחות את העובדים לנסיעות".
בתעשייה האווירית, שהנסיעות של צוותיה לחו"ל היו בגדר הכרח עד כה, דווקא דוגלים בגמישות: "חלק מהנסיעות יוחלפו בפעילות מרחוק. בין התהליכים שדורשים נסיעות - ניסויים במערכות לחימה והגנה, התקנה של מערכות מסווגות ועוד עולמות תוכן שמחייבים מפגש - ייווצר תמהיל של תהליכים שחייבים להיעשות בשטח ותהליכים שניתן לבצע מרחוק".
"הלקוחות למדו לעבוד מרחוק, וגם הם לא יבינו עכשיו למה צריך לקיים פגישה", אומר קוברינסקי. "ההייטק מכוון יעילות, ומה שקרה הכתיב לנו אורח חיים יעיל יותר".
אבל יש מי שסבורים שכדי לבסס קשר עסקי נדרש מפגש מוחשי, וברגע שהשמים ייפתחו הכול יחזור לקדמותו. "דברים שלמדנו מהקורונה ילוו אותנו בעתיד, אבל אין חלופה לקשר הפיזי כדי לבנות מערכת יחסים אמיתית וכנה", אומר מאראש. גם אלכסיי שלימוב, מנכ"ל איסטרן פיק, סבור כך: "אופציית הזום חוסכת זמן, אבל היא טובה להיכרות ראשונית, פחות ליצירת יחסים עמוקים".
"אין לטעמי תחליף לאינטראקציה ישירה כדי לייצר יחסי אמון חיוניים עם לקוחות ושותפים ברחבי העולם ולאורך זמן", מוסיף עופר בן־נון, מנכ"ל ארגוס, ואזרד מסכים: "אני נורא רוצה להגיד שזה ישתנה אבל יש לי תחושה שהעולם ינהג כמנהגו".