אור־לי ברלב / צילום: בן כהן
לפני שבועות ספורים, ממש לפנות בוקר פתח היועץ האסטרטגי יוסי דורפמן שרשור בטוויטר במהלכו התחקה אחרי עקבות הפרופיל של דנה רון, שפוסט שלה צוטט על ידי רה"מ בנימין נתניהו כקריאה לרצוח אותו. התחקיר של דורפמן הוביל אותו למסקנה כי מדובר בפרופיל מזויף. לדבריו, "אם יש כאן איום ברצח, שב"כ חייב להתערב ולגלות לציבור מי מפעיל את הפרופיל. נראה מה יתגלה - איום ברצח, או שימוש פוליטי של ביבי באיום ברצח באמצעות זיוף נתונים".
התחקיר של דורפמן עשה מהר כותרות. כלי התקשורת הממוסדים פנו לפייסבוק שערכה בדיקה והודיעה שהפרופיל מזויף והחשבון הוסר. אלא שמשטרת ישראל שנדרשה אף היא לחקירה, קבעה בהמשך שדנה רון דווקא חיה ונושמת אבל לא בארץ אלא בחו"ל. בכל מקרה, החשיפה של דורפמן שצויצה הביאה לפולו של התקשורת הממוסדת, כך גם תחקיר נוסף שערך על חשבונות מהם פורסמו דברי הסתה נגד נתניהו, שזוהו על ידו כפיקטיביים והוסרו על ידי פייסבוק. דורפמן אמנם איננו עיתונאי אך התחקירים שהוא עושה נראים יותר כעבודה עיתונאית - וכך גם התהודה לה זכו הדברים. והוא לגמרי לא לבד: אי שם בתחילת אוגוסט החליטה הסופרת לימור מויאל לבחון את ההאשמות שקושרות את אהוד ברק לפדופיליה. "מאחר שאיכות הסביבה (הוירטואלית) חשובה לי ונשבר מכל הגועל נפש הזה החלטתי להרים את הכפפה ולעשות מה שכל אדם הגון צריך לעשות לפני שהוא מדביק למאן דהוא אישומים בפדופיליה - לבדוק את העובדות. בשרשור ארוך היא תיארה כיצד הקדישה את כל סוף השבוע כדי לעבור על 2,000 עמודים שמאגדים את החומר המשפטי מפרשת אפשטיין כדי להוכיח שאין כל היתכנות שברק וורג'יניה רוברטס ג'ופרה - מקורבנותיו של אפשטיין - בכלל נפגשו. הדוגמאות הללו שייכות לצד מזוהה פוליטית, אבל יש גם דוגמאות מימין - את הסיפור על חריגות הבנייה של התובעת ליאת בן ארי הציפה לתקשורת עורכת הדין כנרת בראשי, ורק משם החלו עיתונאים המזוהים עם הימין לטפל בו.
המשותף לשלושת המקרים הוא שהאנשים שחשפו את הפרשות אינם עיתונאים, אך הם השקיעו זמן ומאמץ לבצע עבודה שאמורה הייתה להתבצע בחברות החדשות, וזכו לחשיפה. אם מוסיפים לכך את הצפיות הרבות לשידורים החיים של האקטיביסטית אור-לי ברלב בפייסבוק ובטוויטר ולערוץ דמוקרט TV שהקימה תנועת דרכנו ומובילה העיתונאית לוסי אהריש, קשה שלא להתרשם כי העיתונות והתקשורת האלטרנטיביים הפכו בחודשים האחרונים לתופעה, שמעידה בעיקר על הדרך בה תופס הציבור את חברות החדשות המסורתיות.
התקשורת הממוסדת לא עושה את עבודתה
תומר מיכלזון עורך "המקום הכי חם בגיהנום", הוא הצד הממוסד של התקשורת הלא ממוסדת. המקום החם קיים כבר שבע שנים כגוף תקשורת עצמאי, ורבים מהתחקירים שפרסם עלו גם לתקשורת הממוסדת.
לדעתו חלק מהשגשוג הפתאומי של העיתונות האלטרנטיבית נובע מתהליך מיאוס מהתקשורת הממוסדת מימין ומשמאל - בעיקר כלפי חברות החדשות. "יש תחושה שהתקשורת לא עושה את עבודתה, יש כלפיה חוסר אמון ותפיסה של סיקור מוטה וזה התחזק בשתי מערכות הבחירות האחרונות. הצופים מרגישים שהתקשורת היא כלי משחק, הפרשנים מדווחים ומפרשנים אבל גם מזיזים בעצמם את הכלים מעורבים ולוקחים תפקיד וצד".
את העיתונות המסורתית הוא מתאר ככבדה מידי, שבעה, ולא מספיק מעורה ברשת. "עבורם זה כנראה סיפורים קטנים מדי ודלוחים, וזה לא נכון, כי יש קרב תודעתי חזק ברשת והם לא מכירים את החומר ולא בודקים עד הסוף. התקשורת עצלנית - יושבים פרשנים, לא בהכרח בסדר גודל של עמית סגל שבאמת לא מצופה שיכתת את רגליו, ורובם לא יורדים לשטח מספיק. נהייתה תקשורת שמהגגת, מדברת 'על', אבל לא נמצאת 'שם'; לא ברשת ולא בשטח הפיזי. האקטיביסטים מייצרים את הערוץ שלהם ומבינים שהם גוף תקשורת קטן, ומתעקשים שהבכורה תהיה אצלם".
לכך מוסיף פעיל אחר כי "המהדורות עסוקות בשואו, בקיצוצים, בלחצים פוליטיים. הם שכחו מה זה עיתונות. העיתונות שהם עושים היא מהסוג של לקבל הדלפה בעשרה לשמונה לפני המהדורה".
לדבריו, הרוב המכריע של החשיפות שבאות מחוץ לחברות החדשות, הוא סביב עניינים פוליטיים וכלכליים. "יש תחושות קשות, ולא משנה אם הן נכונות או לא, שיש השתלטות פוליטית וכלכלית על כלי התקשורת הממוסדים בישראל. זה התחזק בתקופה האחרונה סביב כל מיני סיפורים על גלי צה"ל ורשת. יש תחושה שהתקשורת הממוסדת לא נותנת את השירותים ולכן נוצר ואקום שלתוכו נכנסו אנשים שהם לא עיתונאים שמנסים לעשות את העבודה לה מצפים למכלי התקשורת".
"הוואקום נוצר כי חברות החדשות הפכו ליותר בידוריות, הקו העיתונאי התרכך לטובת נושאים שהם לייפסטייל צרכנות, בידור, קידומי תוכן של תכניות הערוצים, מצלמה נסתרת במקום עומק וזה השאיר לפעילים ברשתות החברתיות חלק מהמקום השמור לעיתונות נושכת וקלאסית. אבל אם בודקים באופן מצרפי, הבידוריזציה של המוצרים החדשותיים לא הביאה עוד קהל, ותופעת הקללת המהדורות לא מוכיחה את עצמה - את התוצרים העיתונאים העצמאיים צרכו מאות אלפי אנשים. אז מסתבר שיש מספיק צרכנים למוצר העומק".
התזמורת קיימת, השאלה מה רוצים לנגן
דורון צברי היום במאי דוקו ובעבר עורך חדשות בעצמו לא חוסך ביקורת משלושת חברות החדשות: עורכים והעיתונאים.
"חלק מהכתבים במהדורות הם מצוינים אבל מופעלים ונערכים באופן בינוני עד מזעזע. התזמורת קיימת, השאלה מה רוצים לנגן, מה מוציאים מהכתבים. סודרי וויס (גיא סודרי ואבי ויס, מנכ"ל ועורך המהדורה המרכזית של חדשות 12 ד.ו.) היו פעם עורכים טובים. אבל או שהם נרדמו בשמירה ושכחו את הדבר עצמו - עיתונות - או שהבינוניות של המהדורה מכוונת כי זה מה שרוצה הבוס הגדול, אבי ניר (מנכ"ל קשת ד.ו.). בכל חברות החדשות העורכים הראשים הפכו למפיקים של מופע. החדשות הפכו למופע בידור שהפרונט שלו הם ערכי הפקה וטכנולוגיה. נגיד שיש אירוע גדול אז המגיש באולפן עובר בין עשר נקודת שידור בלייב סטייל 'כתבינו פרושים'. העיתונאים כאילו בשטח אבל זו הצגה של עיתונות. כמו תיאטרון. שופוני של הפקה. זה מדיום ויזואלי והדגש הוא על נראות - גרפים שעולים ויורדים ושואו. זה גם מה שקרה לחלק מהכתבים שהפכו לדוגמני חדשות ושכחו את העיתונות בדרך".
לדבריו, "התפקיד של עורך זה לעשות סדר. לחתור לאמת ולברור את המוץ מהתבן. מה חשוב, ומה לא חשוב. כשפותחים את המהדורה עם "הדרישה החדשה של נתניהו" ורק בדקה החמישית, באמצע הדיווח, אתה מבין מבין השורות שנתניהו דורש למנות מפכ"ל המשטרה, אז אתה מבין שהעורך נרדם בשמירה ולא עשה את העבודה שלו. עוד דוגמה? אם רה"מ, שמאובטח על ידי עשרות מאבטחים ששייכים ליחידה מיוחדת בשב"כ, טוען שהוא מאוים ברצח, עורך המהדורה צריך לשלוח את הפרשן הבכיר לשיחה עם ראש השב"כ. ואז או שהשב"כ אומר 'נכון' או 'קשקוש' אבל להשאיר טענה כזו של רה"מ באוויר ולשדר אותה כמו שהיא מבלי לערוך בדיקה זאת לא עיתונות".
"העיתונאים בטלוויזיה כל הזמן על המסך, אין להם זמן להיות בשטח. לעשות עבודה עיתונאית. הם עסוקים בלספק את המכונה שצריכה שהם יהיו על המסך ולכן, במקום השטח, הם עושים "עיתונאות של ווטסאפ". אף אחד מהעורכים הראשיים של המהדורות לא בא לבלפור לראות מה מתחולל שם בהפגנות ולכן הם לא מבינים את הסיפור. הם לא היו בשטח. הם מכסים את הסיפור מלמעלה, בלונג שוט. במובן הזה הכתבות של יגאל מוסקו היו אור בוהק בחשיכה והצילו את הכבוד של חדשות 12- וזה ההבדל בין להיות עיתונאי לדוגמן חדשות. השטח. עיתונות. להבין ניואנסים ומורכבות". בחדשות 12 לא הגיבו לדברים.
הכתבים התמכרו לסיט-אפ באולפן ולהשמעת דעות
לדברי אחד מוותיקי התעשייה הצופים התעייפו מחדשות ממוסדות, ורואים את זה גם ברייטינג. "זה קשור למוצר העיתונאי: בתאגיד עוד לא הצליחו להקים מערכת חדשותית הישגית - יותר מדי פוליטיקה פנימית וחשבונאות ברמות השונות, רשת 13 בפוסט טראומה מהקיצוצים וחסרה שם שדרה ניהולית שתרים את הארגון למעלה, ובקשת 12 זאת מערכת הישגית ומשומנת, אבל נדמה לי שחלק מהכתבים הבכירים התמכרו לסיט-אפ באולפן ולהשמעת הדעות שלהם. כשנדרשים למלא שעות על גבי שעות של שידורי אקטואליה ומתבקשים לשבת שעות באולפן ולברבר, הכלי העיקרי של העיתונאי זה הסלולרי שאיתו מתקשרים ומקבלים הדלפות, ושופכים אותן בתוספת הדעה האישית בלי שיש באמת זמן ויכולת לבדוק. זה תהליך טבעי, אנושי מאוד, ובגלל שמדובר בסיפוק מיידי, גם קל להתמכר לזה. לפעמים הם מתחלפים בכובעים: ברצועה אחת פרשנים, ובאחרת מגישים. למי יש כוח וזמן לעבודה עיתונאית שגרתית. אפשר לקרוא לזה אינטרנטיזציה של החדשות. הרי בדיגיטל, מי ששולח את הפוש הראשון ניצח - במובן הזה זה תהליך גלובלי".
קל לבעוט בתקשורת הממוסדת אבל יש לה גם נסיבות מקלות - עומס בלתי נתפס של שלוש בחירות ברצף, פלוס משבר קורונה - כל אלו יצרו מהדורות ארוכות וצורך למלא הרבה זמן. הלחץ הכלכלי והתחרות הגבירו את הצורך לחפש מה עובד. ויש גם את הפחד לשגות בימים שבהם כל שבריר של מה שנתפס כמוטה, מהדהד מיד בעוצמה ברשתות החברתיות.
לדברי בכיר בחברות החדשות, "מי שעוסק בסוג הזה של החדשות לא קם בבוקר וצריך למלא שעה וחצי של מהדורה. כשצריכים למלא כל כך הרבה זמן, קודם כל מחלקים את המשימות כדי לראות שזה מתמלא, אז זה משאיר מעט זמן לחקור דברים אחרים, ובהגדרת המטרות של העורכים הם לא מספיק מציבים את זה. ואז נשארים עם הציפייה של 'מתי רביב דרוקר יעשה עוד תחקיר'".
מוותרים על האוביקטיביות המזויפת
אותו בכיר מסכים שהתקשורת נחלשה, בוודאי עיתונאות התחקירים: "אין זמן, יכולות ואמצעים. יש קיצוצים ופיטורים. פחות אנשים צריכים לעשות יותר מטלות. הכתבים מצופים לדווח לאינטרנט כל שעות היממה, כשפעם היה צריך להתכוונן כל היום למהדורה של שמונה. למשל תחקיר דנה רון - תחקירן במהדורות החדשות היה עולה על הסיפור אם היה צולל לזה. אבל לא עשו את זה כי אלה פריטי מידע שעולים כל יום ואין את כוח האדם - לפעמים גם לא את המחשבה להגיע לזה. לדורפמן ודומיהם אין יכולות לעשות תחקיר כי אין להם מקורות אבל יש להם יכולות יפות בתחום התקשורת הגלויה. ויש להם יתרון עצום של אנרגיה וזמן להתעסק. זו לא חוסר מוטיבציה של הכתבים כי הרי שמרגע שעלו על הדברים, כלי התקשורת פרסמו".
"'העיתונות הרגילה' מחויבת לסטנדרטים ומתיימרת להיות נקייה מפניות ולשמור על איזונים קדושים בעוד שהעיתונות העצמאית, ברובה לא מנסה לשחק אותה כנטולת אג'נדה", אומר עיתונאי מאחת מחברות החדשות. "השטח חם ואנשים רוצים להוריד את המסכות. אומרים 'האובייקטיביות המזויפת לא בשבילנו' ו'אור-לי ברלב לא תביא סיפור בעד ביבי'. כל אחד והאג'נדה שלו. אלה פעילים חברתיים, אקטיביסטיים.
"הם לא מחויבים לדבר פרט לנושאים שמעניינים אותם, לא צריכים לסקר מחלה, משפטים, פוליטי, למלא שעה וחצי כל יום. חוכמת ההמון יוצרת עוד הרבה עיתונאים שיכולים לבדוק, ואנחנו נעזרים ונותנים קרדיט. אלה מוצרי נישה שיש להם קהל וחשוב שיהיה את הקולות האלה. היום כל אחד הוא כאילו עיתונאי וכשיש רשתות אפשר להפיץ הכול. חלק נכון חלק לא, אבל זה עוד מקור מידע, מוצר משלים לתקשורת המסורתית. כשלוקחים את זה למדיה המסורתית צריך להחיל על זה את הכללים שלה.
"יש דברים שהם יכולים לעשות ואנחנו לא. איזה פסטיבל היה לחברות החדשות אם מי מהן הייתה מעלה את התחקיר הזה והמשטרה הייתה מודיעה אחרי כמה ימים שזאת אישה אמיתית באוסטרליה. הצד הימני היה נכנס בנו בטירוף. או התקיפה של השמאלנים בתל אביב - האם זה אוהדי ביבי או קטטה בין אוהדים? אנחנו לא יודעים. ואנחנו מפחדים לטעות. מה שלא נכון בוודאות, קשה לפרסם, וזה גם חלק מחוכמת ההמון, ביקורת על התקשורת הופכת אותה לזהירה מתוך הבנה שעל טעויות משלמים מחיר כבד", הוא אומר.
בחברות החדשות בכלל, מאוד חוששים מהאג'נדות סביב העברת המידע. סיפור ליאת בן ארי למשל שהתפרסם על ידי כנרת בראשי, דווקא היה קודם לכן אצל עמית סגל - שאיש לא יחשוד בו שהוא שמאלני - והוא החליט שלא לגעת בו.
לדברי הבכיר, "מנפחים הרבה בלונים שיש אג'נדה מאחוריהם ולא סטנדרטים עיתונאיים. אם עמית סגל היה מפרסם את זה כולם היו מצקצקים בלשון ואומרים 'בלפור השתלטו'. אבל כשבלון ממריא, הוא בחוץ ואפשר להשתמש בו".
בשונה מברלב ודורפמן שמנסים להציף לקהל אינפורמציה חדשותית, דמוקרט TV שמובילה העיתונאית לוסי אהריש עבור תנועת דרכנו, מנסה לייצר דרך אחרת להגיש חדשות. הערוץ שמשודר בפייסבוק יצא לדרך כניסוי לפני שלושה חודשים. כיום השידורים הם למשך שעה וחצי וצפויים להתרחב לשלוש שעות ביום ובנוסף לשידורים חיים.
נמרוד דוויק, ממקימי דרכנו ודמוקרט TV, מספר על הדרך להקמת הערוץ. לדבריו, "בחברות החדשות יש שיח פוליטי פופוליסטי עם תקשורת שנסחפת אחרי רייטינג ולא מצליחים לשמוע את הסיפור באמת. מרחב ההסכמה הישראלי רחב והציבור כמה לשיחה עמוקה יותר. אבל התקשורת הממוסדת בנויה על ראשים מדברים שרבים אחד עם השני. אברמוביץ מתכסח עם סגל, ביסמוט עם מצליח, ואין דיון. האוכלוסייה הצעירה לא צורכת את המדיה הזאת. היא שומעת את הסיפור במדיה החברתית ומקבלת כותרות לעוסות". לדבריו, הקהל הצעיר גדל במדיה החברתית והצפייה הליניארית או קריאת הפרינט הן לא חלק משגרת חייו, ואלה מקומות שיש בהם יש יותר דיון עומק. אנחנו אנטיתזה לערוץ 20 - לא רוצים לספר סיפור פופוליסטי אלא סיפור עמוק, קשוב. רק דרך שיחה כזאת דמוקרטיה יכולה להתקיים, ומטרתה של התקשורת להעצים את הדמוקרטיה".
ממול, אחד מאנשי המדיה המזוהה לגמרי עם תקשורת ימין אומר כי יש אקטיביסטים משני צדי המתרס שמבצעים תחקירים ומקדמים את פרסום התחקירים אולם להערכתו התופעה של תחקירנים מונעי אג'נדה או אידיאולוגיה ממוסדת ומאורגנת יותר בצד השמאלי של המפה הפוליטית כמו מיזם "שומרים" ופחות קיימת בצד הימני.
לדבריו, "ודאי שיש מצד ימין של המפה משבר אמון בתקשורת הכללית, שלתחושתי הולך ומעמיק. קיים משבר דומה גם בצד השמאלי, ובכל זאת להתרשמותי משבר האמון מצד ימין בתקשורת הקלאסית משמעותי בהרבה. ולכן התקשורת החדשה הולכת ותופסת מקום".
יוסי דורפמן
בן 45 ● יועץ אסטרטגי ודיגיטל לארגונים ולמאבקים ציבוריים ● חשף את סיפור דנה רון שנתניהו העלה למדיה החברתית שלו, את קמפיין הפרופילים המסיתים המזויפים שהתחזו לפעילי מחאה ואת מעורבות הליכוד בפנייה לבג"צ נגד ההפגנות מול מנדלבליט, כביכול בשם תושבי פ"ת ● מספר עוקבים בטוויטר: 4,600. בפייסבוק: 5,000 חברים ועוד 1,500 עוקבים ● ועוד משהו: מופיע עם ויז'ואל ארט לייב לצד מוזיקה
אור־לי ברלב
לשעבר עיתונאית ברשת ב' ועורכת בדסק ב"הארץ" ● הקימה את דף הפייסבוק 'צדק חברתי' עם תומכי המחאה החברתית 2011 כערוץ להפצת רעיונות המחאה, ממובילות המאבק נגד מתווה הגז, העיתונאית העצמאית הראשונה שאין מאחוריה כלי תקשורת שהתקבלה למועצת העיתונות ● מספר עוקבים בטוויטר: K 48.3. מספר עוקבים בפייסבוק: 69,281 ● השידורים הגדולים שלה מההפגנות נגד נתניהו עומדים על 250-300 אלף צפיות ● ועוד משהו: למדה תקשורת אבל לא השלימה את לימודי התואר הראשון כי לא הגישה שתי עבודות, לא התקבלה לגל"צ וגם לא ל"במחנה"