יואל רזבוזוב, יש עתיד-תל”ם / צילום: דוברות הכנסת, דוברות הכנסת
"אנחנו מפלגה דמוקרטית", השתבח ח"כ יואל רזבוזוב מיש עתיד, תנועה שהיו"ר-המייסד שלה מעולם לא נבחר בבחירות פנימיות. "אז אתה בעד הדרישה של עפר שלח לקיים פריימריז על ראשות המפלגה?", דחק בו נסים משעל. רזבוזוב היסס: אנחנו בוחנים את הרעיון כבר שנה, הוא אמר, אבל צריך למצוא שיטה שלא תפקיר את המפלגה לקבוצות אינטרס ולקבלני קולות. ובכלל - מה רוצים דווקא מאתנו, הוא התלונן. "אנחנו מפלגה צעירה. שמונה שנים. גם בליכוד הפריימריז התחילו בשנת 92', אחרי הרבה-הרבה-הרבה שנים. מעל שמונה שנים. מעל 11 שנים לדעתי".
ווטאבאוטיזם - הסטת הדיון לחטאי הצד השני - הוא קו הגנה ותיק ביש עתיד. כבר לפני שנה, כשהיו"ר יאיר לפיד נשאל בראיון על שמונה שנות השריון שהוא הבטיח לעצמו עם הקמת המפלגה, הוא ענה: "כך היה גם בליכוד בשנותיו הראשונות, וגם במפא"י בשנותיה הראשונות. כל מפלגה חדשה עושה את זה בשביל למנוע השתלטויות". זה מטעה.
נכון, בליכוד אימצו את הפריימריז רק ב-1993, עשרים שנה אחרי שהמפלגה קיבלה את צורתה הנוכחית ב-1973. נכון, היו"ר הראשון שזכה לאמון המתפקדים, בנימין נתניהו, נבחר רק ב-1996: לא שמונה ואפילו לא 12 שנים, אלא 23 שנים אחרי שהמפלגה נולדה. אבל בליכוד, גם לפני עידן הפריימריז, מעולם לא היה שריון ליו"ר.
מי שבחר ביו"ר הליכוד עד 1993 היו אלפי החברים במרכז המפלגה המפורסם. זה הגוף שקבע שיצחק שמיר, ולא דוד לוי, יחליף את מנחם בגין ב-1983. זה הגוף שהעדיף שוב את שמיר על פני אריאל שרון ב-1984. שמיר לא היה משוריין.
וגם בגין, לפניו, לא היה פטור מבחירות. בתנועת חירות, שהייתה המרכיב העיקרי בהקמת הליכוד, היו מוסדות דמוקרטיים מאז היווסדה ב-1948. בגין עמד לבחירה מדי שנתיים בכינוס של הוועידה הארצית של התנועה. בדרך כלל זה היה ריטואל פורמלי, אבל באחת הפעמים הוא ניצח מתחרה רציני, שמואל תמיר.
מספר האנשים שיכלו לבחור בראשי חירות והליכוד טיפס לאורך השנים, מ-900 צירים בוועידת חירות, דרך כ-3,000 חברי מרכז הליכוד, עד 200 אלף מתפקדים ויותר בפריימריז. אבל הוא מעולם לא הסתכם ב-1, כמו ביש עתיד.
■ בשורה התחתונה: דברי רזבוזוב מטעים. יו"ר הליכוד נבחר לראשונה בפריימריז 23 שנים אחרי הקמת המפלגה. אבל בניגוד ליש עתיד, היו"ר עמד לבחירות גם לפני כן, במרכז הליכוד אשר מנה אלפי חברים.
תחקיר: יפתח בריל