הנמל החדש בחיפה. בזמן משבר ביטחוני, ייאסר על הסינים להגביל כניסת כוחות צבא ישראלים ואמריקאים / צילום: חברת נמלי ישראל
ניקולו מאקיוולי, המדינאי והדיפלומט האיטלקי בן המאה ה-16, נחשב בעיני רבים לאחד מאבות הפוליטיקה המודרנית והצינית. בספרו "הנסיך" הוא סיפק הרבה תובנות פוליטיות, שרובן רלוונטיות גם כיום. אחת החשובות בהן היא שתקופות של משבר ומצוקה, שבהן "האזרחים הקטנים ורפי השכל" (כדבריו) עסוקים במילוי הצרכים הקיומיים שלהם, הן עיתוי מושלם לקידום אג'נדות ומהלכים שנויים במחלוקת.
ישראל, כידוע, נמצאת כיום באחד המשברים הגדולים בתולדותיה. הקורונה ברחובות, האבטלה דו ספרתית, קופת האוצר ריקה וכל מי שקרוב לצלחת מנסה לתפוס נתח מהשאריות. לפיכך, אין זה מפתיע שיש מי שרואה בכך הזדמנות פז לקדם ולהאיץ את כניסתה של ישראל למעגל ההשפעה הפוליטי והכלכלי של סין, מתחת לרדאר של הציבור ושל הממשל האמריקאי.
בשבוע שעבר, למשל, נרשם עוד צעד חשוב וסמלי בדרך אל היעד, בטקס רשמי שנערך בשטח נמל המפרץ החדש בחיפה. בטקס נכחו נציגים רשמיים של חברת SIPG שבשליטת ממשלת סין, האמורה להתחיל לנהל את הנמל מהשנה הבאה ועד שנת 2046, ונבחרת מכובדת של נציגי המדינה, כולל שרת התחבורה מירי רגב ומנכ"ל משרדה, חברי כנסת, ראשי ערים ומנהלים של חברות ממשלתיות. מצד שני, הוא בוצע ללא כיסוי של התקשורת הארצית והבינלאומית.
חזון הרכבות של רגב
בנאום הרשמי לא הוזכרה המילה המפורשת "סין", אבל ההצהרות והתחזיות שהושמעו בו כאילו נלקחו במדויק מתוכנית האב של ממשלת סין למימוש פרויקט "דרך המשי" באזורנו.
במרכז התוכנית נמצא חיבור ימי-רכבתי עוקף תעלת סואץ בין המפרץ הפרסי, ירדן, עיראק והאוקיינוס ההודי, לבין הנכסים הימיים המרכזיים של סין באגן הים התיכון - ובראשם נמל פיראוס האסטרטגי, שכבר נמצא בשליטה סינית, ונמל המפרץ בחיפה.
החיבור הרכבתי קודם לראשונה כבר בתחילת העשור הקודם על ידי שר התחבורה לשעבר, ישראל כ"ץ. משרת התחבורה הנוכחית למדנו שהפרויקט אופרטיבי, ושהסכם השלום עם האמירויות הוא החלק האחרון שהיה חסר להשלמת הפאזל. לדברי רגב באירוע, "מהפכת הנמלים מתחברת להזדמנויות המדיניות האדירות שניצבות בפנינו, הודות להסכם השלום ההיסטורי שהוביל ראש הממשלה עם איחוד האמירויות.
"הפוטנציאל הכלכלי, המדיני והחברתי של המהלך הזה הוא בלתי נתפס: חיבור מסילתי ממפרץ חיפה דרך בית שאן בואכה ירדן וערב הסעודית ועד למפרץ הפרסי, וחיבור של מסילה לנמל אילת, יאפשרו שינוע סחורות מהמזרח למערב ויהפכו את ישראל למרכז סחר ולוגיסטיקה אזורי.
"הצפי להיקף הסחר שלנו עם איחוד האמירויות הוא חצי מיליארד דולר בשנה, אולם חיבורי המסילות לנמלי ישראל יוסיפו מיליארדים רבים נוספים לכלכלה הישראלית, ויסייעו בהורדת המחירים והעלאת רמת החיים".
בהחלט חזון מרשים, אבל הוא גם מותיר כמה סימני שאלה לוגיים, ובראשם: מי יממן את החיבור רכבתי לאילת. נזכיר שכ"ץ ניסה לקדם את פרויקט הרכבת לאילת מאז ביקורו בסין ב-2012, שבו אף נחתם הסכם כוונות עם ממשלת סין להקמת הקו. אולם העלויות האדירות של הפרויקט, בסביבות 70 מיליארד שקל על פי הערכות האוצר, וסימני שאלה לגבי כדאיותו הכלכלית והשפעתו הסביבתית, העבירו אותו מהמסלול האופרטיבי למסלול התכנוני.
אז איך ניתן לממן פרויקט כזה עם גירעון דו-ספרתי בתקציב? התשובה היא, כנראה, מימון באמצעות קונסורציום של בנקים סיניים והקמה על ידי חברות קבלניות סיניות במסגרת חוזה עם פטור ממכרז, ממש כמו בתוכנית המקורית מ-2012.
שאלה דומה צריכה להישאל גם לגבי מקור המימון של התוכנית לחיבור רכבתי בין נמל המפרץ החדש למסוף בית שאן, ומשם דרך ירדן למדינות המפרץ. הפרויקט הזה ידרוש השקעה לא קטנה לצורך הרחבת הרכבת מחיפה לבית שאן, והחיבור לירדן לרכבות מטען. בינתיים, אגב, גם כלכלת ירדן נמצאת בפשיטת רגל, ולא ברור מתי תהיה לה תשתית מתאימה לחיבור הרכבתי ומי יממן אותה.
אם וכאשר חיבורים רכבתיים כאלה יקומו, יש להניח שהם יתלוו להקמת אזור סחר חופשי בצפון ובדרום. כלומר, עיקר הסחורות שישונעו מאירופה למפרץ ולהפך יעברו דרכנו בטרנזיט עם פטור ממסים. אז איך בדיוק אותו חיבור "יוסיף מיליארדים רבים נוספים לכלכלה הישראלית ויסייע בהורדת המחירים והעלאת רמת החיים", כדברי השרה?
ארה"ב פוקחת עין
נקודת התורפה העיקרית בתוכנית היא ההנחה שהאמריקאים יסירו את התנגדותם לקיום החוזה, ולהעברת הנמל החדש לשליטה סינית. אפשר להניח שכרגע יש לאמריקאים נושאים יותר דחופים לעסוק בהם, כמו המערבולת סביב הבחירות המתקרבות בארצות הברית, הקורונה והמשבר הכלכלי שנלווה אליה.
אפשר גם להניח שהממשל הנוכחי לא ירצה להעכיר כרגע את היחסים עם ישראל, שמסייעת לו להשיג נקודות קרדיט תדמיתיות באמצעות ההסכם עם מדינות המפרץ הפרסי. במערכת הפוליטית בארצות הברית ובישראל יש גם מי שסבורים שהחיבור היבשתי העתידי בין הנמל החדש לבין המפרץ הפרסי אף עשוי לשרת את מטרת האמריקאים להגביר את השפעתם באזור על חשבון הסינים.
אבל, וזה אבל גדול, נראה שמבחינת מחלקת המדינה והפנטגון העברת נמל מים עמוקים לשליטה סינית במפרץ חיפה היא עדיין קו אדום אסטרטגי, ואין שם שום כוונה לוותר ללא קרב. רמזים עבים לכך אפשר למצוא בדוח המחקר האחרון של מכון RAND האמריקאי בנושא יחסי ישראל-סין.
המכון נהנה מנגישות הדוקה לנעשה מאחורי הקלעים של מדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית, והמחקר מתייחס בצורה מפורטת למשמעות של העברת נמל המפרץ לניהול סיני, מנקודת המבט האמריקאית. על הדרך הוא גם חושף כמה נתונים מהנספח החשאי של ישראל עם המפעילה הסינית.
כותבי המחקר מגדירים את מפרץ חיפה כנמל אסטרטגי עבור הצי השישי האמריקאי שפועל במזרח התיכון, ואניות שלו עוגנות בנמל לפחות אחת לשנה. לדבריהם, "נוכחות סינית קבועה בנמל מספקת הזדמנות ייחודית לאיסוף מידע מודיעיני ולוחמת סייבר... תוך ניצול חולשות של מערכות תקשורת מקומיות.
"סין יכולה להשתמש במגוון כלי סייבר ואיסוף אלקטרוניים כדי להשיג מידע על פעילות הצי האמריקאי. כאשר ספינה אמריקאית נכנסת לנמל, ניתן לזהות את יכולות הלוחמה האלקטרונית שלה, מה חתימת האותות שהיא משדרת, ובאילו מערכות רדאר היא משתמשת... כמובן שיש דרכים אחרות לאסוף מידע כזה, אבל שליטה בנמל מספקת הזדמנויות נוספות".
כותבי המחקר השיגו, באמצעות מחלקת המדינה האמריקאית, נגישות לנספח הביטחוני החשאי שנחתם מול המפעילה הסינית, וטרם פורסם. אותו נספח מציב, בין השאר, מגבלות על המפעילה הסינית ועובדיה, מכתיב הצבה של כוח אדם ישראלי עם אישורים ביטחוניים במשרות מסוימות, ומגדיר איזה מידע ודרך אילו ערוצי תקשורת, עליה לחלוק עם גופי הביטחון בישראל. הנספח גם קובע כי בזמן משבר ביטחוני למפעילה הסינית אסור להגביל את הנגישות לנמל של כוחות צבא ישראלים או אמריקאים.
עם זאת, מחברי המחקר מציינים כי "גורמים בארצות הברית מטילים ספק לגבי היכולת לאכוף את המגבלות הללו". בקיצור, אפשר להניח שמאחורי הקלעים ארצות הברית תמשיך להשתמש במגוון כלים ומנופי לחץ כדי לבלום את העברת הנמל לשליטה סינית. אין להם בעיה לחכות עד לרגע האחרון כדי להגיד את המילה הקובעת, כאשר שני הצדדים כבר סבורים שהעסק מוגמר.
מה יש לדובאי בחיפה?
הצלע השלישית והמעניינת בתסבוכת הבינלאומית סביב מפרץ חיפה היא המכרז שמתנהל בימים אלה להפרטת נמל חיפה, והמעורבות של חברות מהמפרץ הפרסי. גם לנושא הזה התייחסה רגב באותו אירוע: "אנחנו עדים לקבוצות מציעים שהן שילוב של חברות בינלאומיות עם חברות ישראליות. השלום עם מדינות המפרץ כבר כאן, ושמעתי על שתי קבוצות מפרציות המתעניינות להשתלב גם הן. אני קוראת לחברות אמריקאיות לקחת חלק בקול הקורא הזה, ולהשתלב במכרז שמייצר עניין עולמי".
אז קודם כל, שמחנו לשמוע שיש כבר שתי חברות ממדינות ערב שמעוניינות לחבור לשותף ישראלי (שותפות היא חלק מדרישות הבסיס במכרז), כדי לרכוש את השליטה בנמל חיפה הישן. אנחנו יודעים שנציגים של ענקית הספנות DP WORLD מדובאי, המפעילה של נמל ג'אבל עלי, כבר ביקרו בנמל חיפה בשנה שעברה, ולאחרונה אף התפרסם כי החברה נמצאת בקשרים עסקיים עם צים. אז האם השרה רומזת שנראה שותפות בין צים לחברה מדובאי במרוץ להשגת הנמל?
התעניינות של שתי חברות מהאמירויות במכרז מרמזת שהקמת אזור סחר חופשי במפרץ חיפה הוא מהלך כמעט בלתי נמנע. בשורה התחתונה, מפרץ חיפה הרדום, לשעבר פינה תעשייתית מזוהמת ונשכחת של ישראל, הופך להוט-ספוט של מזימות בינלאומיות ומאבקי כוח בין המעצמות ובני בריתן. אז תשכחו מהבדיחות על הבריטים שלקחו איתם את המפתחות של הצ'ק פוסט בתום המנדט.