ספי עובדיה ותמר תורג'מן קדם בעת משפט לשון הרע / צילום: רפי קוץ, גלובס
ימים מורכבים וקשים עוברים על מדינת ישראל. הציבור משמיע את דעתו בלהט בפרסומים שונים ובדרכי פרסום שונות. חלק מהפרסומים כוללים אמרות קשות ופוגעניות כנגד פוליטיקאים. חברי הכנסת מצידם אינם נשארים חייבים ובמקרים רבים גם הם משמיעים את דעתם באופן בוטה ומשתלח, שיש בו כדי לפגוע באדם זה או אחר. והנה, מסתבר כי החוק בישראל יצר אנומליה בלתי סבירה שראוי כי תתוקן בהקדם.
כידוע, החוק קובע כי לחברי הכנסת ישנה חסינות מפני העמדה לדין בתחומים שונים, ובכלל זה פרסום לשון הרע, זאת כדי שיוכלו למלא את תפקידם בלא מורא. חברי הכנסת אכן עושים שימוש בחסינותם זו, ומפרסמים דברים אשר יכולים להיחשב לפרסום לשון הרע על אזרחים מהשורה.
אמנם היו בעבר חברי כנסת שנתבעו בגין פרסום לשון הרע, כמו למשל עו"ד דוד שמרון שתבע את ח"כ משה בוגי יעלון על הדברים שאמר עליו בפרשת הצוללות, וכך ניר חפץ תשבע את השר אמיר אוחנה על דברים שאמר בנאומו בכנסת. ועדיין, תביעות אלה שמצויות בבירור יתבקשו לצלוח רף גבוה מאוד ולהוכיח שאמירות אלה אינן חוסות תחת החסינות על פי דין.
מן העבר השני, ח"כים יכולים גם יכולים לתבוע כל אזרח שפרסם כלפיהם אמירות שונות. אצלם אין כל רף. חוסר השיוויון הזה היה נכון גם בעבר, אלא שכעת הוא זועק בעקבות התגברות המקרים בהם ח"כים עושים שימוש בתביעות לשון הרע. כך למשל ח"כ יאיר לפיד תבע את העיתונאי אלי ציפורי על אמירותיו בהן הוא קשר אותו לכאורה לחמאס. וכך, השרה מירי רגב תבעה את חדשות 13 והכתב ספי עובדיה, על כתבות שפרסמו עליה.
התגברות התביעות הללו מציפה את הבעיה ומציגות את חוסר הסימטריה בין נבחרי ציבור לאזרחים מן השורה. ח"כ יכול לתבוע על פרסום לשון הרע עליו, אך אזרח יתקשה מאוד לתבוע ח"כ. כלומר, המצב החוקי יוצר סטטוס אי שוויוני בעליל.
הרציונל של מתן חסינות לח"כ מפני תביעות בלשון הרע, הוא לאפשר לו לקיים דיון חופשי בנושאים ציבוריים, בלי לחשוש שמא בדיון עצמו הוא נחשף לתביעה. אבל, המחוקק לא צפה מצב בו חסינות זו תוליד אי-סימטריה, לפיה חבר כנסת יכול לתבוע לשון הרע כל אזרח שפגע בו, ואילו האזרח אינו יכול לתבוע את חבר הכנסת, אלא אם חבר הכנסת יסכים להסיר את חסינותו.
אי הסימטריה הזו חייבת להיפסק. יכולנו לבוא ולומר: "אין חסינות בתחום לשון הרע" - אם חבר כנסת פרסם דברי בלע דיבתיים נגד אזרח, אז בשם השוויון והצדק האזרח יוכל לתבוע את חבר הכנסת. בהצעה כזו אין הגיון. שהרי, בדיוק לשם כך ניתנה לחבר הכנסת חסינות מהותית, לא כדי לחלצו מדוחות תנועה. חבר הכנסת צריך להיות חופשי להביע את עמדותיו באופן משוחרר, בלי סכנה שהוא חושף עצמו לתביעות לשון הרע.
השוויון צריך לבוא בתיקון החוק באופן שכל עוד חבר כנסת נהנה מחסינות, הוא לא יוכל להגיש תובענות כנגד אזרחים שפרסמו פרסומים כנגדו העולים כדי פרסום לשון הרע.
זהו הצדק. כך יש לייצר שוויון בין חברי הכנסת לבין האזרחים. "מה שאסור לי לעשות - אסור גם לך": אם את הח"כ אי אפשר לתקוף משפטית - גם את האזרח לא ניתן יהיה לתקוף. הגינות, שוויון ודין אחד לשני הצדדים.
הכותב הוא שותף בכיר ומנהל מחלקת לשון הרע במשרד אריאל שמר ושות’