השופטת אסתר חיות / צילום: אורן בן חקון, פול
מזה שנים מתקיימות הדלפות לתקשורת בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו, גם עוד טרם הגיעו חומרי החקירה לסנגורים. במשך שנים, ביקרתי את ההדלפות וקראתי לחקור אותן, בין אם בוצעו על ידי המשטרה או הפרקליטות ובין אם בוצעו על ידי עדי התביעה עצמם (עניין שמסופקני שכן חומר החקירה, לא היה בידיהם). דווקא ההדלפות, משרתות את הנרטיב של נתניהו וסנגוריו, שכולם רודפים אותו; שמדליפים חומרים בכוונה לפגוע ביושרת המשפט, במוניטין שלו וכד'. לא בכדי, קבעה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, כי ההדלפות מהתיקים הן "תופעה מדאיגה שפוגעת באמון הציבור ובתביעה עצמה" ואמרה שיש לפתוח בבדיקה מקדמית בנושא לפני חקירה. בצדק מתחה הנשיאה ביקורת על החלטת היועמ"ש שלא לחקור את הדברים, שכן ברור שאם ההדלפות היו הפוכות, הייתה נעשית בדיקה משמעותית, כיוון שהדבר משפיע על המשפט.
בדיון השבוע (ב') אמרה הנשיאה, כי "מדובר בתופעה מדאיגה שנזקיה הם פגיעה באמון הציבור ובהליך השיפוטי... אלה לא מקרים נדירים שיש הדלפות, זאת תופעה מדאיגה שנזקיה אינם קטנים. זה פוגע בנאשם, בתביעה ובאמון הציבור בתביעה, שלא נדבר על ההליך ההוגן" כל זה, ברקע לראיונות עם המפכ"ל לשעבר אלשיך, שגם הם היו לטעמי בניגוד מוחלט לעיקרון הסוביודיצה.
לכאורה, הפעולה שביצעה תוכנית "המקור", בראיונות עם העדים, עומדת להבנתי בניגוד מוחלט לסעיף 71 לחוק בתי משפט, אשר מעמיד הגנה לאנשי תקשורת וקובע כי אסור לפרסם דבר "במטרה להשפיע על ההליך ותוצאותיו" כאשר האיסור חל גם כאשר ההשפעה על ההליך ותוצאותיו נצפית מראש כאפשרות קרובה לוודאי. תוכנית המקור הגדילה ועשתה מעין משפט מבויים של העדים, מול התקשורת. הדברים מקוממים ולעניות דעתי אף אינם מקנים הגנה כלשהיא אלא מספקים אפשרות לחקור דווקא את העיתונאים נשוא התוכנית.
התופעה אינה חדשה. כאשר ייצגתי בעבר את קובי בן-גור, בתיק רשות המיסים, היו הדלפות מטרידות של האזנות סתר של עדים, יומיים לפני שלב ההוכחות. לאחר שדרשתי לעצור את המשפט, התקיים דיון בבית המשפט, ופנינו ליועמ"ש, בבקשה חוזרת לבדוק את ההדלפות. בסופו של יום, למרבה הצער, הפרקליטות סירבה לפתוח בחקירה פלילית והמשפט המשיך כאשר השופט נתן החלטה שהדברים ישקלו בסוף ההליך.
קל לבדוק מי הדליף
טענות הפרקליטות לגבי המסמכים שהודלפו לכתבים הינן טענות בדים. ראשית טענו שאי אפשר לבדוק את מקור ההדלפה - טענה לא נכונה בעליל, שכן - קל לבדוק אותה. על כך גם אמרה הנשיאה: "כמה אנשים נחשפו להקלטות? יש לנו מקרה נקודתי, האם לא הגיע הזמן לבדוק את הדברים?" בשלב החקירות היו שני גורמים שיש להם את חומרי החקירה, המשטרה והפרקליטות. בשלב שהועבר החומר לסנגורים, השימוע, אז יש גם את הסנגורים. למסמך שלא הועבר לסנגוריה כמו המסמך שגם היה נשוא הדיון בעליון - יש כתובת אחת - עם שני ראשים - הפרקליטות או המשטרה.
לגבי הטיעון שהדבר יגרור פגיעה בפרטיות - פסיקת בתי המשפט באופן עקבי, שהגנה על צדדים שלישיים נסוגה מול זכויות הנאשם להליך הוגן. יתרה מכך, לאחר שהופצו הקלטות - איזו פגיעה בפרטיות תהיה כלפי העד או אחרים?
אף לגבי הטענה שפתיחה בחקירה תצריך שימוש בכלים דרמטיים שעלולים לפגוע בחופש העיתונות ובחיסיון העיתונאי ופגיעה בפרטיות, אני אזכיר הלכות יסוד, שחסיון עיתונאי לא יכול לאפשר ביצוע עבירות פליליות לכאורה, חופש העיתונות אינו חופש השיסוי.
נלך עוד צעד קדימה, וזוהי הבעיה המרכזית בתפיסה השלטת היום בפרקליטות - הרי אם לכאורה עד הדליף את ההקלטות והתמלולים (וכך נרמז) - שעה שהתמלולים לא היו אמורים להיות בידיו - לא כדאי לבדוק את זה? הוא לא הפר את האזהרה שהוזהר לגביה ועל כך יש לחקור אותו באזהרה לכאורה?
ועל כך אמר השופט סולברג: "מה הטעם באזהרת עד בחקירה כי אסור לו לדבר עם איש מלבד עורך דינו בעניין החומרים, אם לא נעשה כלום בעניין לאחר שאותו עד מתראיין לכלי התקשורת כפי ששודר בתכנית המקור, או שמעביר לתקשורת את חומרי החקירה?"
כמי שרואה את הפגיעה הקשה בהדלפות, מזה 17 שנים, בהגינות המשפט, אמון הציבור ברשויות החוק, אותם אני מאוד מכבד, והאמון בבית המשפט, הגיע הזמן לשים לתופעה הפסולה הזאת סוף.
הכותב הינו עו"ד פלילי, מומחה למשפט פלילי פשיעה כלכלית ועבירות צווארון לבן ומכהן כיו"ר משותף של הפורום הפלילי הארצי בלשכת עורכי הדין