ירושה של נכסים / צילום: שאטרסטוק
מה עושים כאשר הצוואה שמכוחה ירשת דירה, אוסרת עליך למכרה - שאלה זאת עלתה לאחרונה סביב שתי צוואות שונות. לשון הצוואה האחת: "הננו מצווים בזה... את הדירה הנ"ל לבננו ... וזאת בתנאי כי הדירה הנ"ל לא תמכר אף פעם ותעבור בירושה מאב לבנו ותשאר תמיד למשפחה", והשנייה: "הדירה שבבעלותי... תועבר לילדי. לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורם, תשמש לקיום אזכרות, ויורשי שלהלן יירשמו כבעלים במשותף על הדירה".
זכייה בדירה שלא ניתן לעשות בה שימוש, לא רק שאינה מתגמלת, אלא שהיא עלולה להפוך לנטל של ממש. כך היורש של הדירה מכוח הצוואה הראשונה התלונן בבית המשפט כי "הדירה מוקפת בשדה בשטח של כ-250 מ"ר, מכוסה בקוצים. הדירה הפכה למאורת סמים שכונתית, ודיירי השכונה מטרידים את היורש בבקשה לטפל בדירה. הדירה אינה ראויה למגורים ולא ניתן להשכיר אותה מבלי לבצע שיפוץ נרחב הדורש כספים שאין בידי היורש".
במקרה השני שנדון, יורשי הדירה הם תשעה אחים. גם אם תאמר כי בחייהם אכן תשמש הדירה לצורך קיום מפגשים משפחתיים כרצון אימם המנוחה, מה יקרה עם הדירה לאורך הדורות הבאים. בחלוף שלשה דורות, יהיו לדירה למעלה ממאה בעלים, והדבר יהפוך אותה לחסרת כל ערך כלכלי או שימושי, ומקור לאין סוף מריבות משפחתיות.
"שליטת המת על החי"
הרצון לקבוע את גורלו של הרכוש לאורך דורות רבים, מעבר להעברתו לידי היורשים הישירים מכוח צוואה, נקרא בשפה המשפטית "שליטת המת על החי" או כוחה של "היד המתה". מדובר בשאלה של מדיניות משפטית, האם ראוי לאפשר למנוח לשלוט על גורל עזבונו למשך זמן רב לאחר מותו. המשפט הישראלי בחר להגביל שליטה זאת לשתי מדרגות ירושה בלבד, באמצעות קביעת מנגנון הקרוי "יורש אחר יורש", במסגרתו המוריש יכול לקבוע רק מי ירש אותו באופן ישיר, וכן מי ירש את היורש הראשון בלבד.
בשנת 2018 התנהלה תביעה של ארגון "תנו לחיות לחיות" כנגד יורשים, בשאלת מידת השליטה של המוריש לאחר היורש הראשון. באותו מקרה לאם המנוחה היו שלושה ילדים, ואחת מהבנות סבלה מבעיות נפשיות. האם רכשה דירה למגוריה של הבת, והורתה כי הדירה תעבור בירושה לילדיה האחרים, אחיה של הבת, כדי שאלו יחזיקו בה כנאמנים עבור הבת הלוקה בנפשה, כל עוד היא בחיים. אם תלך הבת לעולמה ללא צאצאים, הורתה האם, כי האחים ירשו את הדירה, בבחינת "יורש אחר יורש".
לאחר מות האם, האחים הגיעו להסכם פשרה ביניהם, במסגרתו הבת הלוקה בנפשה ירשה את הבעלות בדירה, ללא מנגנון הנאמנות של אחים. לאחר מותה, התברר כי הבת הותירה אחריה צוואה, המורישה את הדירה לארגון "תנו לחיות לחיות", ולא לאחים, כפי שביקשה האם בצוואתה. בית המשפט קיבל את עמדתם של האחים, על פיה הסכם הפשרה היה כפוף להסדר של צוואת האם, שהנה תקפה, מאחר שמדובר על שתי מדרגות השליטה שמאפשר החוק. הבת היא יורשת ראשונה במנגנון "יורש אחר יורש", ולכן מותר היה לה להשתמש בדירה שירשה, אך לא להורישה לאדם או ארגון אחר מלבד האחים.
הצוואות האוסרות על מכירת דירת הירושה לאורך הדורות או לעולם ועד, לעומת זאת, אינן תקפות, מאחר שעוברות את סף השליטה המותר עבור המנוח, מעבר לשני יורשים. הדרך הנכונה עבור מי שבכל זאת רוצה להמשיך לשלוח יד ארוכה לניהול רכושו מקברו גם לאחר היורש השני, היא להקים קרן נאמנות. הקרן תירש את הרכוש, ותנהל אותו לאורך תקופה בלתי מוגבלת, כל עוד יש בה נכסים ורווחים, ובהתאם להוראותיו של המוריש.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה