הפגנה בעזה נגד השלום בין ישראל לאמירויות / צילום: Mohammed Salem, רויטרס
סטירת הלחי המצלצלת שספגה הרשות הפלסטינית מהליגה הערבית, שסירבה לדרישה לגנות את הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין, הכניסה את הנהגת הרשות לסוג של הלם. הלם מכך שלא רק שהמהלך אינו זוכה לגינוי אלא גם לתמיכה, כמו ההיתר שנתנה סעודיה למטוסים מישראל וממנה לעבור בשמיה; והלם מכך שההסכמים הפכו לסיפור אהבה בין ישראל לאמירויות ולבחריין, מלווה בשיטפון של יוזמות לשיתופי פעולה כלכליים.
הבכירים הפלסטינים ממשיכים לדבר על בגידה ותקיעת סכין בגב, אבל מתחילים גם להבין שעליהם לחשב מסלול מחדש. הציבור שלהם מצפה לתשובות, ומאמר מערכת מהפכני ממש בעיתון 'אל קודס' הוותיק אף מתח ביקורת על תגובת ההנהגה והגדיר אותה "חסרת מענה". העיתון קרא לגישה מפוכחת וריאליסטית, ותהה האם הפלסטינים יעדיפו להישאר מאחור או להתאים את עצמם למציאות המשתנה.
לפני שבועיים דיווחנו ב"גלובס" על החבל כלכלי שהציע איחוד האמירויות לפלסטינים, במעורבות של סעודיה וגורמים בינלאומיים. מדובר בתוכנית סיוע כלכלי נדיבה במיוחד, תוך הבטחה מדינית כי אם ייעתרו לה וייכנסו למהלך של שיחות, הסיפוח ייקבר סופית. הפלסטינים סירבו, ויומיים אחר כך חטפו את המהלומה בליגה הערבית.
גורם פלסטיני בכיר מאוד אומר ל"גלובס" כי אינו זוכר תחושה כה קשה בהנהגה. "הזרועות הפתוחות שבהן מתקבלת ישראל באבו דאבי ודובאי, הן כמדקרות סכין" הוא אומר, ומזכיר כתבה ב"גלובס" שתורגמה לעיתונות הערבית, על המלונות באמירויות שהחלו בהכנות להכשרת חדרי האוכל לישראלים אוכלי מזון כשר.
"אנחנו לא מצליחים להבין את ההתלהבות הגדולה שלהם, ואת המהירות שבה זנחו את הסולידריות עמנו", הוסיף הגורם, והודה כי זהו כישלון עצום של ההנהגה. לדבריו, לא יהיה שינוי של ממש עד לכתו של אבו מאזן. "יש כבר רבים שקוראים לשינוי כיוון, לנסות ולהצטרף לפחות למהלכים הכלכליים שיש בהם פוטנציאל גם לנו, אבל סוסים זקנים לא יחפשו אורוות חדשות".
בינתיים מתקיימים מגעים בין בכירים בפתח ובחמאס, בניסיון להגיע להסכמה על בחירות לפרלמנט ולנשיאות - בחירות שלא התקיימו כבר 16 שנה. אלא שגם אם תהיה הסכמה בין הארגונים, ספק אם הרשות הפלסטינית תצליח לארגן בחירות כאלה בתקופת הקורונה, ועם נתק כמעט מוחלט מישראל.
החשש בישראל הוא שהמשבר הפוליטי-כלכלי-בריאותי יביא לקריסה, ולו חלקית, של הרשות הפלסטינית, ולצורך בהתערבות ישראלית. הניתוח האופטימי יותר מדבר על יוזמות פרטיות פלסטיניות למסחר משותף עם ישראל ומדינות המפרץ, שיראו כי גם בגדה יכולים ליהנות מפירות השלום.
עלייה חדה בעוני
השנתיים האחרונות טרום הקורונה, תקופת ההסדרה מול חמאס ברצועת עזה, לא היו שקטות. גלים של מתקפות בלוני נפץ ותבערה החליפו את הרקטות, אף שאלה לא פסקו לגמרי, ומדי פעם ירה ארגון "סורר" זה או אחר לעבר ישראל. אבל באופן יחסי היו אלה שנתיים רגועות מעט יותר, והכלכלה ברצועת עזה לא קרסה. בחלק מהתחומים במגזר הפרטי, היא אף צמחה מעט. אלא שהמגיפה והשלכותיה הביאו שוב את העזתים למצב קריטי.
דוח חדש של ארגון זכויות האדם 'גישה' המתמחה במצב ברצועה (בראשות המשפטן קנת מן), מצביע על ירידה חדה כמעט בכל מדד כלכלי. הסקירה, המבוססת על דוחות של גופים בינלאומיים ושל הרשות הפלסטינית, מציגה תמונת מצב עגומה.
שיעור האבטלה הרשמי, שבראשית השנה עמד על 45% זינק לכ-50%, ובקרב הצעירים בני פחות מ-30 המצב חמור בהרבה. גם מי שמועסק, שכרו ירד ירידה של ממש - כ-80% מהעובדים בסקטור הפרטי בעזה משתכרים מתחת לשכר המינימום, שהוא 1,450 שקל בחודש בלבד.
כ-36% מהמועסקים בעזה עובדים בסקטור הציבורי, עבור הרשות הפלסטינית או עבור רשויות חמאס ברצועה. המשכורות שם נחשבות גבוהות בהרבה לעומת המגזר הפרטי - לפי נתוני הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, עובדי הסקטור הציבורי מרוויחים כ-95 שקל בממוצע ליום, בעוד שעובדים בסקטור הפרטי בעזה מרוויחים 32.7 שקל בממוצע ליום. אלא שבשל משבר הקורונה והמשבר הכלכלי מול ישראל, רק ביולי שילמה הרשות כ-65% ממשכורת מאי של עובדיה, וממשלת חמאס שילמה למועסקיה כ-50% ממשכורת יוני.
האבטלה והשכר הנמוך מביאים לעלייה חדה בשיעור העוני. לפי הלמ"ס הפלסטיני, 53% מתושבי הרצועה, מעל מיליון ילדים, זקנים, גברים ונשים, חיים מתחת לקו העוני וסובלים מהיעדר בטחון תזונתי. 34% חיים בעוני מחפיר. איך הם שורדים? בנוסף לפעילות של אונר"א במחנות הפליטים, שמספקת מוצרי מזון בסיסיים, מעל 100 אלף משפחות בעזה נשענות גם על מענקי סיוע שמעבירה קטאר לרצועה, 100 דולר למשפחה.
אגב, על המצב הכלכלי הקשה אפשר ללמוד מהצניחה במחירי הפירות והירקות: עגבניות וחצילים נמכרו בחודשי הקיץ בעזה בשקל לקילו.
תעשיות קורסות
במרץ 2020, עם התפשטות הקורונה בישראל, נקטו גם השלטונות ברצועה בצעדי מנע, שנמשכו עד סוף אפריל-תחילת מאי, וכללו סגירה של מסעדות, בתי קפה, שווקים עירוניים, קניונים, בתי ספר וגני ילדים, אולמות אירועים ובתי תפילה. מעבר ארז נסגר למעט מקרים רפואיים בהולים, ומבחינת ישראל נשאר כך גם חצי שנה לאחר מכן.
ח'דר שניורה, ראש איחוד התעשיות ברצועה, מעריך כי בתקופת הסגר בתוך הרצועה (מרץ-מאי) סבל הסקטור הפרטי מהפסד של כ-26 מיליון שקל. באוגוסט, עם גילוי מקרי ההידבקות הקהילתיים הטיל חמאס סגר כללי, ורק כעבור שבוע החל בהקלות מה, אך הכלכלה עדיין משותקת.
"ענף התיירות הוא מענפי הכלכלה שחוו את הפגיעה הקשה ביותר", סיפר לכותבי הדוח ד"ר מאהר אל-טבאע, מנהל לשכת המסחר ברצועת עזה. "נאסר לקיים אירועים חברתיים, ולכן סגרו את אולמות הכנסים והאירועים, ומכיוון שזרים לא יכולים להיכנס לרצועה, סגרנו את בתי המלון.
"ברור לכל שבשלב הזה אין מה לדבר על תיירות פנים. תושבי הרצועה, שסובלים מעוני ומחסור גם בימים של שגרה, פשוט לא יכולים להרשות לעצמם הוצאה כלכלית כזאת". מספר העובדים שאיבדו את מקור הכנסתם בענף זה מתחילת המשבר עומד על 8,700.
ענף התחבורה וההסעות בעזה ספג גם הוא פגיעה קשה. ב-2019 היו רשומים 2,612 רכבי הסעות ומוניות, וכ-2,700 נהגים ונהגות. ההערכה היא שעבודתם של כ-80% מהמתפרנסים בענף נפגעה מתחילת משבר הקורונה.
גם תעשיות הבניין למיניהן, שמעסיקות בשגרה עשרות אלפים, נפגעו. בשנת 2019 עמד היקף הייצור בענף זה על 27% מהפוטנציאל המלא שלו. ברבעון הראשון של 2020 נפל היקף הייצור ל-11.4%. לפי נתוני התאחדות תעשיות הבניין בעזה, כ-10,000 מועסקים איבדו את מקום עבודתם מתחילת המשבר, באמצע מרץ. לפי דוח של איחוד תעשיות הרהיטים, קרוב למחצית כלל המועסקים בענף, כ-2,600 איש, איבדו את מקום עבודתם. 150 מפעלים לייצור רהיטים נסגרו.
המשבר הנוכחי הוביל לנפילה של 70% בהיקף הייצור של מפעלי המזון. מחקר שנערך על ידי התאחדות תעשיות המזון בעזה, שבחן 65 מפעלים במחוזות שונים ברצועה, העלה כי 1,300 מעובדי המפעלים איבדו את עבודתם. דוח של איחוד תעשיות המזון מתחילת אפריל העריך שכ-39% מהמועסקים בענף זה איבדו את מקום עבודתם מתחילת המשבר (יחסית למספרם בסוף 2019).
ב"גישה" מטילים חלק נכבד מהאחריות על ישראל, ועל המגבלות שהיא מטילה על המסחר מהרצועה ואליה. הארגון קורא לממשלה להכין, לפרסם וליישם מתווה מפורט של תוכנית שמכירה באחריותה לדאוג לצרכים של תושבי עזה, ולהגן על זכויותיהם. הדרישה היא שיוסרו מגבלות על תנועת סוחרים, פועלים וסחורות, ותורחב האפשרות למצוא תעסוקה בישראל ובגדה.
בנוסף, הם מבקשים להתיר שיווק של תעשיית המזון והחקלאות לגדה, לאפשר כניסת חומרי גלם וציוד הנדרשים לפעילות שוטפת של הכלכלה, ולפתח מנגנון שיאפשר לסוחרים לפגוש לקוחות וספקים, כדי להמשיך לקיים יחסי מסחר שוטפים ולבצע העברות כספים.
אלא שהתמונה מורכבת מעט יותר. ישראל עומדת בפועל מול ארגון טרור השולט על הרצועה, מתחמש ברקטות ונשק אחר, ומאיים תדיר על אזרחי ישראל. בהיעדר החלטה להפיל את חמאס, ישראל נאלצת להשתמש בכלי הסגר על הרצועה, הגבלות חריפות על המסחר עמה, ומניעת כניסת פועלים פלסטינים מהרצועה.
חבית חומר הנפץ מתפרצת מדי פעם, הכסף הקטארי מרגיע רק מעט, ובסופו של דבר תיאלץ ההנהגה הישראלית לקבל החלטה: האם לאפשר לחמאס להמשיך ולשלוט ולאיים על אזרחיה, או לפעול אקטיבית להפלתו.