שופטי בית המשפט העליון בארה"ב, בתמונה רשמית מ-2018 / צילום: J. Scott Applewhite, Associated Press
ב-5 אחר הצהריים שעון וושינגטון (חצות בישראל) נפלטה תרועת ניצחון מגרונו של הימין האמריקאי, וטעמה המר של תבוסה היסטורית עמד בגרונו של השמאל.
זה קרה בגן הוורדים של הבית הלבן. 38 יום לפני הבחירות לנשיאות, הנשיא דונלד טראמפ נקב בשמה של השופטת הפדרלית שהוא רוצה להושיב במקום רות ביידר גינסבורג (רב"ג).
זו האחרונה מתה ערב ראש השנה בגיל 87, וטרפה בזה את קלפי הפוליטיקה האמריקאית. בין לילה הדעת הוסחה כמעט מכל נושא אחר, ותפנית דרמטית ימינה התחוללה במאבק רב השנים על השליטה בבית המשפט העליון.
הנשיא ומפלגתו לא האמינו למזלם הטוב: הם כמובן לא איחלו מוות לשופטת העליונה הזקנה, אבל הם לא התקשו לתפוס את ההזדמנות הפנומנלית שנקרתה בדרכם.
רב"ג, אשר כיהנה בבית המשפט מאז 1993, הייתה המנהיגה של האגף הליברלי. אמנם האגף הזה איבד את הרוב במרוצת השנים, אבל היה יכול להוסיף ולסמוך על עריקה לפחות של שופט שמרני אחד. עריקות כאלה חזרו והתרחשו, ואיפשרו כמה מפריצות הדרך ההיסטוריות של בית המשפט בשנים האחרונות, כמו ההגנה על רפורמות הבריאות של ברק אובמה והלגליזציה של נישואים חד-מיניים.
הימין חרק שיניים כל פעם שעריקה כזאת התרחשה, וקיווה שהמושב הבא בבית המשפט יתפנה, תחת נשיא רפובליקאי ותחת רוב רפובליקאי בסנאט. החוקה מעניקה לנשיא את הסמכות להציע מועמד, ולסנאט - את הסמכות לאשר.
מותה של רב"ג מימש את התקוות. ואף כי היא מתה ערב בחירות, ואף כי הרפובליקאים העמידו פעם פנים שהם חושבים כי אין למנות שופטים עליונים ערב בחירות, גם הנשיא וגם מפלגתו לא התכוונו לוותר על הזדמנות, הנקרית אחת לדור.
רב"ג עדיין לא נקברה, כאשר הנשיא הציג את מחליפתה. איימי קוני בארט צעירה מרב"ג כמעט ב-40 שנה. זה נעשה הגיל הממוצע המועדף של שופטים עליונים. הנשיאים הממנים אותם רוצים להבטיח שהם יישבו על המדוכה עשרות שנים, ויטביעו חותם אידיאולוגי עמוק על דיוני בית המשפט ועל פסיקותיו.
בעבר, תהליך האישור של מינויי שופטים היה קשור בכישוריהם האובייקטיביים, ולפעמים אפילו לא בהם. הסנאט נהג להניח לנשיא למנות כמעט כאוות נפשו, ולא פעם נשיאים השתמשו בסמכות הזו כדי לחלק טובות הנאה למקורבים פוליטיים.
זה השתנה משנות ה-80 ואילך. כל מינוי נעשה דרמה פוליטית מן המעלה הראשונה. דיוני הסנאט על מינויי שופטים התחילו להיות מועברים בשידורים חיים ברדיו ובטלוויזיה. דם נשפך, קולות הורמו, ושיערות נתלשו (הכול באופן מטאפורי, כמובן).
למה התכוונו האנשים ההם, מ-1787?
סמכותו של בית המשפט לפרש את החוקה הפך אותו לפוליטי מיומו הראשון. החוקה מעולם לא הייתה מובנת מאליה, וככל שאמריקה התרחקה מזמן כתיבתה של החוקה (1787) כך גברה חשיבותו של בית המשפט.
לא קל להשיב על השאלה למה בדיוק התכוונו "המנסחים". הם היו גברים לבנים, בדרך כלל מן המעמד הבינוני, בחברה חקלאית של כרכרות ושל אניות מפרש, הרבה לפני הטלגרף הראשון. חלק ניכר מהם היו בעלי עבדים. כולם היו נוצרים פרוטסטנטיים. באמריקה היו אז 13 מדינות עם ארבעה מיליון בני אדם, וכולה נמצאה מזרחה לנהר המיסיסיפי: בלי קליפורניה, טקסס, פלורידה, אילינוי, אוהיו ומישיגן, שלא לדבר על הוואי ועל אלסקה.
החוקה אמנם תוקנה 27 פעמים, אבל רוב השינויים מתקני-העולם התרחשו מכוח פסיקות של בית המשפט העליון: מביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר ב-1954, דרך העמקת ההגנה על זכויות עצורים מפני הפללה עצמית ב-1965, המשך בפסיקה ההיסטורית על לגליזציה של הפלות מלאכותיות ב-1973, וגמור בדה-קרימינליזציה של הומוסקסואליות ב-2003. אף אחד מן המהלכים האלה לא היה מתרחש בהיעדר פסיקה של העליון. קצרה היריעה מלפרט את כל הפסיקות החשובות.
"מחוקקים מן הספסל" מול ה"אוריגינליסטים"
תלונת השמרנים על בית המשפט הייתה שהוא "מחוקק מן המדוכה" (או, באנגלית, "מחוקק מן הספסל") במקום לפרש את החוקה כנתינתה. נקודת הרתיחה של המאבק על בית המשפט הייתה הפסיקה על הפלות מלאכותיות. הרוב הליברלי בבית המשפט התיר הפלות בשליש הראשון של ההריון על יסוד "הזכות לפרטיות" בחוקה. אבל אין זכות מפורשת כזאת בחוקה.
על הפסיקה ההיא אפשר להגיד כי היא שינתה את ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב. בקשר ישיר איתה התחילה התארגנותו הפוליטית האפקטיבית מאוד של זה המכונה "הימין הנוצרי". ההתארגנות הזו עזרה לרונלד רייגן לעלות לשלטון, ועזרה לרפובליקאים לזכות ברוב בסנאט בפעם הראשונה זה 40 שנה (ב-1980. הן איבדו אותו ב-1986, אבל חזרו וזכו בו ב-1994. מאז הוא היה בידיהם 15 מתוך 26 שנה).
מינוי שופטים שמרניים אשר "יקראו את החוקה" (ניתן להם הכינוי 'אוריגינליסטים', כלומר נאמני-המקור) נעשה מאז עיקר אידיאולוגי מרכזי של המפלגה הרפובליקאית. ההבטחה לשנות את הרכב בית המשפט העליון, וגם בתי משפט מערכאות נמוכות יותר, הביאה מיליונים אל הקלפיות, שאולי לא היו מגיעים בנסיבות אחרות. מעניין שהדמוקרטים לא הצליחו לעורר אותו עניין אינטנסיבי בבית המשפט אצל תומכיהם.
מינוי לכל החיים
אחת המוזרויות של השיטה הרפובליקאית בארה"ב, שביסודה עומדת התנגדות למינויים-לכל-החיים, מעניקה לשופטים פדרליים מינוי לכל חייהם (בדרג הפדרלי נמצאים בית המשפט העליון של ארה"ב, בתי המשפט לערעורים ובתי משפט מחוזיים; המדינות האינדיבידואליות, שלכל אחת מהן יש בית משפט עליון משלה, אינן ממנות לכל החיים, ובאחדות מהן שופטים עליונים אפילו נבחרים בבחירות כלליות).
בהתחשב בהתקדמות הרפואה ובהתארכות תוחלת החיים, שופטים חובשים את "הספסל", כפי שדוברי אנגלית קוראים למדוכת בית המשפט, במשך עשרות שנים. בהרכב הנוכחי, לאחר הסתלקות רב"ג, שופט אחד יושב שם כמעט 29 שנה, שופט שני-26 שנה, שניים נוספים - 14 שנה, וכו׳.
מאז התחילה הפוליטיזציה המסיבית של תהליך המינויים, בשנות ה-80 של המאה שעברה, נשיאים נטו למנות משפטנים צעירים, לפעמים צעירים מאוד, כדי להבטיח שהם יהיו שם הרבה מאוד זמן, ויוכלו להשפיע על הכיוון הרעיוני של בית המשפט במשך שנות-דור.
מאחר שיש רק תשעה מושבים על "הספסל", הם אינם נוטים להתפנות לעתים קרובות. ברק אובמה חיכה עד שנתו השמינית בבית הלבן, כדי למלא מושב פנוי. אבל שמונה חודשים לפני הבחירות של 2016, הרוב הרפובליקאי בסנאט סירב לשקול את מועמדו, בטענה ששופטים עליונים חדשים מעולם לא אושרו בשנת בחירות. לא היה קץ לתסכולם של הדמוקרטים. לאסונם, הם איבדו את הנשיאות שמונה חודשים אחר כך.
את המושב הפנוי מילא דונלד טראמפ עשרה ימים לאחר השבעתו, בחגיגה שבה חברו ניצחון ושמחה לאיד. הנשיא שיגר מסר רב-כוח לתומכיו בימין הנוצרי, שאין להם כל סיבה להתחרט על התמיכה בו. לא זו בלבד שהוא הציל את בית המשפט מתפנית שמאלה, אשר הייתה מתרחשת אילו נבחרה הילרי קלינטון, אלא שהוא הושיב על המושב הפנוי שופט פדרלי שמרני לעילא ולעילא.
כניסת טראמפ לבית הלבן הקלה על שופט עליון אחר שבא מן הימין, אבל נטה לפעמים לפסוח על שתי הסעיפים, לפרוש. טראמפ קיבל אפוא את ההזדמנות למנות שופט שני מן הקטגוריה של "לעילא-ולעילא", כבר בשנתו השנייה.
הדמוקרטים לחמו במינוי הזה בחמת זעם. המועמד של טראמפ, ברט קוואנו, הואשם באונס נערה 35 שנה קודם, כאשר היה בעצמו נער. הוא הותקף ונחקר שתי וערב במשך שעות. הוא תקף את תוקפיו, והצליח להחזיק מעמד. המעמד ההוא הניב מרירות וטינה, ואולי גזל מן הדמוקרטים את הסיכוי לחזור ולזכות ברוב בסנאט חודשים אחדים אחר כך.
שני מינוייו של טראמפ יצרו רוב שמרני בבית המשפט, בפעם הראשונה זה חצי מאה. אבל לא תמיד הרוב הזה היה חד משמעי, מפני שנשיא בית המשפט, ג׳ון רוברטס, שמרן כשלעצמו, אינו שייך לחזקת "לעילא-ולעילא", והוא עורק מפעם לפעם לצד הליברלי.
תיקי-יד וחולצות טי שירט
הסתלקותה של רב"ג כמובן לא הייתה "מפתיעה". זיקנתה המופלגת ומחלותיה הממאירות העמידו אותה על הסף כמעט באופן קבוע. הדיווחים התקופתיים על אישפוזיה, שתכפו והלכו, הבהירו כי מעט מאוד חול נשאר בשעון. אבל הדמוקרטים לא ציפו שהיא תמות ששה שבועות לפני בחירות, שבהן יש למועמד מפלגתם סיכוי לא בלתי סביר לנצח, וממילא גם הסיכוי למנות לה מחליף.
השאלה מדוע רב"ג לא הקדימה לפרוש מיעטה להישאל בגלוי בשנים האחרונות. היא הגיחה במקצת רק בימים האחרונים. מהיותה שומרת הגחלת הליברלית בבית משפט שהולך ומתיימן היה עליה להביא בחשבון את הסכנה הנובעת משנותיה ומבריאותה.
אילו פרשה ב-2014, נשיא דמוקרטי וסנאט דמוקרטי היו יכולים למנות לה מחליף הקרוב לרוחם ולרוחה. בסירובה לפרוש היה אפשר לטעום טעם כלשהו של אגוצנטריות. ידוע שהיא רוותה רוב עונג מתשומת הלב ומן המעמד האיקוני שניתן לה, עם תיקי יד ועם חולצות-טי, שנשאו את דיוקנה; ועם חיקויים לא-תמיד-מצחיקים שלה ב'סאטרדיי נייט לייב'.
נוגדנים - והנחת-אופי
דונלד טראמפ גמר אומר למנות מחליפה לרב"ג מן המעמקים הכהים ביותר של הימין הרעיוני. קצת קשה לייחס לטראמפ עצמו אידיאולוגיה שמרנית - הוא אינו איש של רעיונות, ועד לפני עשר שנים הוא נהג לתרום כסף למועמדים פוליטיים ליברליים, לפני שהחליט לתפוס טרמפ על המפלגה הרפובליקאית.
בשביל טראמפ זו הזדמנות להעניק תירוץ הצבעה לאנשים בימין, גם אם נקעה נפשם ממנו. האנשים האלה מתעניינים מאוד בהרכב בית המשפט, והיו רוצים שהוא יבטל, למשל, את הפסיקה השנויה במחלוקת מ-1973 בזכות מעמד חוקי להפלות מלאכותיות; או שהוא יפקיע את התוקף החוקתי מרפורמות הבריאות גדולות הממדים של ברק אובמה; או שהוא יצמצם את הגדרת שיווי הזכויות של הומוסקסואלים. אבל לפחות חלק מן האנשים האלה פיתחו נוגדנים לטראמפ בשנים האחרונות, בעיקר בגלל אופיו, סגנון דיבורו ונטייתו הטבעית לפלג ולקטב.
לפני שנה, טראמפ תיכנן להשיב לכל המסתייגים מאישיותו, שהוא ראוי להנחת-אופי מיוחדת מפני שהוא הביא את השגשוג הכלכלי "הארוך ביותר בתולדות ארה"ב". השגשוג ההוא נשלח בינתיים אל דפי ההיסטוריה, וקצת קשה לנשיא לתבוע אשראי על משבר כלכלי עמוק, גם אם אין הוא אשם בו. כיוצא בזה, טיפולו במשבר הקורונה עורר לפחות חלק מתומכיו ב-2016 לפקפק בכושר המנהיגות שלו.
בנסיבות האלה, כאשר שני מדדי הסקרים המצוטטים ביותר מעמידים את פיגורו לעומת ג׳ו ביידן על 6.5% ויותר, מותה של רב"ג התקרב לספק את מה שידעוני הפוליטיקה האמריקאית אוהבים לכנות, בקריצה, "הפתעת אוקטובר"; זאת אומרת, מאורע לא צפוי, המתרחש בסמיכות זמנים לבחירות, ויש לו הפוטנציאל לשנות את תוצאותיהן.
האם שמרנים שלא-סובלים-את-הנשיא יהיו כה אסירי תודה על הטיית בית המשפט ימינה עד שהם יהיו מוכנים למחול את חטאיו, ולהצביע בעדו? זה בהחלט יתכן, אבל זה רחוק מלהיות ודאי.
160 מיליון דולר בסוף שבוע אחד
חוץ מסקרי דעת קהל יש בארה"ב עוד אמצעי אחד להערכת הכיוון של נשיבת הרוח: תרומות ישירות לקופותיהם של מועמדים פוליטיים, לא רק לנשיא, כי אם גם לקונגרס ולמושלי מדינות.
והנה, מייד לאחר מות רב"ג, המנגנון הפופולרי ביותר לאיסוף תרומות בשביל מועמדי הדמוקרטים, ActBlue, רשם את הפעילות הקדחתנית ביותר מאז ייסודו, לפני 16 שנה. בתוך שלושה ימים נאספו 160 מיליון דולר. זה סכום שמועמדים לנשיאות מקווים להתקרב אליו איכשהו במרוצת רבעון שלם של עבודת שטח.
הכסף הזה אינו מיועד רק לג'ו ביידן, כי אם במיוחד למועמדי המפלגה לסנאט. מוטב לזכור שבבחירות האלה תיקבע השליטה לא רק בבית הלבן אלא גם בקונגרס. בעוד שבית הנבחרים כנראה יישאר בשליטת הדמוקרטים (יש להם כרגע רוב של 34 מושבים מתוך 435), הסנאט תלוי על בלימה, ונראה שהשליטה בו תוכרע על חודו של מושב אחד ויחיד (מתוך מאה). החשש שהחל מינואר הבא יהיו לארה"ב נשיא וסנאט דמוקרטיים כמובן מחזק את להיטות הרפובליקאים למהר ולאשר את מינויה של מחליפת רב"ג.
לנשיא טראמפ יש עוד סיבה חשובה אחת לבסס את הרוב הימני בבית המשפט עוד לפני שלושה בנובמבר: חלק חשוב של אסטרטגיית ניצחונו מיוסד על בתי המשפט. הוא מתכוון לערער על הלגיטימיות של תהליך ההצבעה באמצעות הדואר. כל הסימנים מעידים, שההצבעה בדואר תכיל הרבה יותר פתקים דמוקרטיים. הערעור, העשוי להימשך שבועות, אולי יגיע גם אל בית המשפט העליון.
הנשיא, האמון על תרבות של קח-ותן, מקווה שהשופטים העליונים, החייבים לו את מושביהם, ישיבו לו כגמולו.
זו מחשבה מסוכנת, ומוטב לקוות שבית המשפט בארה"ב, יהיה הרכבו האידיאולוגי אשר יהיה, לא יפסוק על יסוד כזה. אבל קשה לשכוח כי בבחירות של 2000, בית המשפט העליון פסק לטובת ג'ורג' בוש הבן במחלוקת עם אל גור על הצבעת פלורידה, והעניק לו בזה את הנשיאות. הדמוקרטים זוכרים היטב, כי כל השופטים שמינו שני הנשיאים הרפובליקאיים הקודמים, כולל אביו של בוש, הצביעו לטובת בוש הבן.
לפני 20 שנה, הדמוקרטים חרקו שיניים. מי יודע מה יקרה הפעם.
_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny