בצלאל סמוטריץ' / צילום: שלומי יוסף
בדיון בבג"ץ השבוע נשמעו השופטים מוטרדים מהמגבלות שחוק ההפגנות מטיל על זכות המחאה. הם התרצו רק כשהמדינה הבטיחה שהתקנות יפקעו ביום רביעי. אבל בימין לועגים שבג"ץ נזכר בחופש ההפגנה רק כשהוא נוגע למחאת בלפור. ח"כ בצלאל סמוטריץ' מימינה טען בפוסט ארוך בפייסבוק שהמחאות ה"פריבילגיות" של החודשים האחרונים מול מעון ראש הממשלה בירושלים גרמו לרשויות תוך זמן קצר לזנוח את המדיניות שנקטו כלפי קבוצות אחרות - אנשי ימין, חרדים, יוצאי אתיופיה. "אחרי שנים של הגבלת הפגנות ימין מול בית רה"מ", הוא כתב, "יומיים הפגנות שמאל, והופ, בג"ץ מבטל את ההגבלות".
סמוטריץ' לא ציין מתי היו הגבלות כאלה, וכששאלנו לא נתן תשובה ברורה. אבל רה"מ בנימין נתניהו סיפר באוגוסט במליאת הכנסת את הגרסה המלאה יותר של הסיפור. "אני לא ביקשתי להגביל הפגנות משום צד", נתניהו אמר, אבל "יש מי שהגביל אותן: בית המשפט". זה קרה לדבריו בזמן המחאות נגד הסכמי אוסלו.
שלוש בעיות יש בסיפור הזה. הראשונה היא שבג"ץ לא בדיוק הגביל את ההפגנות שנערכו ב-1993 מול המעון ששימש אז את יצחק רבין. השנייה היא שבג"ץ לא ביטל שום מגבלות הקיץ כדי לאפשר את ההפגנות נגד נתניהו, אלא רק דחה דרישה לאכוף עליהן הסדר ספציפי שאומץ בהפגנות נגד רבין. השלישית היא שבשלושת העשורים שחלפו בינתיים נערכו במקום עשרות הפגנות, כולל של הימין, שלא עמדו במתווה הזה. ומעשה שהיה כך היה.
ברק נחלץ להגנת מפגיני הימין
בראשית שנות ה-90 התעוררה מחאה גדולה מצד ימין נגד הסכמי אוסלו, ונגד רה"מ רבין שהוביל אותם. בשנת 1993 ביקשו פעילים לקיים הפגנה רבת משתתפים מול מעונו ברחוב בלפור בירושלים, אבל המשטרה סירבה. במשטרה טענו כי "זכותו של אדם לקיים אספה והפגנה אינה משתרעת לעבר מקום מגוריהם הפרטיים של נושאי משרות ציבוריות".
עמותת ימין בשם "עם כלביא" עתרה לבג"ץ בדרישה להורות למשטרה לאפשר את ההפגנה. בפסק הדין שקיבלו פה אחד שלושת השופטים - המשנה לנשיא דאז אהרון ברק והשופטים גבריאל בך ותיאודור אור - הם קיבלו טענות העותרים. "מעונו הרשמי של רה"מ הוא בעל אופי מיוחד", הם כתבו בפסק הדין. "יש בו מסמליות השלטון. הוא שונה מדירות שרד או דירות מגורים אחרות. במדינה דמוקרטית שוחרת חופש כמדינת ישראל אין להציב גבול לחופש ההפגנה ליד ביתו של רה"מ".
בקיצור, בג"ץ תמך במפגינים נגד המשטרה. עם זאת, השופטים ציינו שיש לאזן בין הזכות להפגין ובין שיקולים אחרים: זכותו של רה"מ לפרטיות; זכותם של שכניו לפרטיות ולקניין; והאינטרס הציבורי בשלום הציבור ובתנועה חופשית. לכן הם סמכו את ידיהם על הסדר פשרה שהושג בין המשטרה ובין המפגינים. השופטים לא כפו את ההסדר; הם רק אישרו אותו.
המתווה התבסס על חלוקת ההפגנה לשני מתחמים. מצד אחד תתקיים אסיפה גדולה ברחבה שמול בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג', כ-280 מטר ממעון רה"מ. מצד שני, "חמש מאות איש מבין המשתתפים באסיפה ייתכנסו מול מעונו של רה"מ, במתחם רח' עזה ורח' בן-מימון". במקום תוקם במה לנאומים. משך האסיפה במתחם זה יוגבל לשעות 19:00 עד 21:30, ונקבע כי המארגנים ימנו סדרנים שיפקחו על המספר המותר של משתתפים באסיפה ועל פיזורם ופינוי הכביש בשעת הסיום שנקבעה.
שיעור בגיאוגרפיה ירושלמית
אם כן, בג"ץ לא הטיל ב-1993 הגבלות כלליות על הפגנות מול בית רה"מ. כפי שהראו לפנינו גיא זוהר וחבריו בתכנית "מהצד השני" ב"כאן 11", פסק הדין של בג"ץ לא הגביל את ההפגנות, אלא דווקא אישר את הזכות לקיימן. נתניהו זכר לציין בנאומו בכנסת כי לדברי השופטים, ההפגנות צריכות להתחשב בשיקולים אחרים, כמו זכויותיהם של רה"מ ותושבי העיר. הוא שכח לציין שהם אסרו במפורש "להציב גבול לחופש ההפגנה ליד ביתו של רה"מ".
למרות זאת, נתניהו וסמוטריץ' לא היו היחידים שסיפרו על "שנים של הגבלת הפגנות" מול המעון בירושלים. טענה היסטורית דומה הדהדה בכלי תקשורת וברשתות החברתיות.
הייתכן שהמתווה שנקבע ב-1993 בכל זאת עיצב את דמות ההפגנות בעשורים הבאים? האם אנשי ימין נאלצו לכבד את מכסת השעות והמשתתפים שנקבעה למתחם הצר שנמצא ממש מול בית רה"מ, עד שבאו מפגיני קיץ 2020 מכיכר פריז וסטו ממנה ברגל גסה?
רגע של גיאוגרפיה ירושלמית. מכסת 500 המפגינים שנקבעה בפשרה נוגעת לשטח שנמצא במפגש הרחובות עזה ובן מימון. שני הרחובות מגיעים ממערב, ואחרי שהם מתמזגים לרחוב אחד הם ממשיכים כ-100 מטר מזרחה עד כיכר פריז (או בשמה האחר "כיכר צרפת"). כיכר פריז, שבה מצטלבים גם הרחובות קרן היסוד, אגרון והמלך ג'ורג', היא מוקד הפגנות ירושלמי ותיק, ומשמשת מוקד גם להפגנות נגד נתניהו כיום.
מכיוון שמדובר בכיכר קטנה, הפגנות המונים נוטות לגלוש ממנה אל הרחובות עצמם, לרבות מתחם הרחובות עזה-בן מימון. אבל על מספר הנוכחים בכיכר פריז עצמה לא היו הגבלות אפילו בפשרה מ-1993.
מעמונה ועד כיל: עשור של הפגנות במתחם המריבה
נעזרנו בדיווחים היסטוריים בעיתונות כדי לבנות מאגר מקיף של הפגנות שהיו בכיכר פריז. מתברר שרק בעשור האחרון היו כמה וכמה הפגנות שגלשו למתחם המיוחד. בדצמבר 2009 התקיימה בכיכר פריז הפגנת ימין נגד הקפאת הבניה ביהודה ושומרון, שהשתתפו בה לפי הדיווחים כ-15 אלף מפגינים. צילומים שהתפרסמו בכלי התקשורת מראים שהיא התפרסה לרחובות המקיפים את הכיכר, ממש כמו מחאת בלפור היום.
באוגוסט 2011 התקיימה בכיכר פריז הפגנה גדולה אף יותר, במסגרת המחאה החברתית. כ-30 אלף מפגינים גדשו את כל הרחובות שמקיפים את הכיכר, ובהם רחוב בן-מימון.
הפגנות אחרות התארגנו מראש במתחם המצומצם של מפגש עזה ובן מימון, סמוך לקצה רחוב בלפור. ברבות מהן השתתפו הרבה יותר מ-500 אנשים ונשים. בנובמבר 2014 התקיימה במתחם הפגנה נגד חוק הלאום בהשתתפות אלפים. במרץ 2015 הפגינו שם כ-2,500 מעובדי כיל נגד פיטוריהם. בדצמבר 2016 מילאו את המתחם אלפי אנשי ימין שמחו נגד פינוי מאחז עמונה. ביולי 2017 הפגינו בו יותר מאלף איש נגד חוק הגיור. שלושה חודשים אחר כך הפגינו כ-2,000 בני אדם במחאה על גל הפיגועים ביהודה ושומרון, בהם ח"כים ושרים מהליכוד.
בשנים 2018 ו-2019 התקיימו במתחם הפגנות בשלל נושאים, החל בדרישה להכרה בחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, דרך מחאה על סגירת שדה התעופה שדה דב, וכלה בהפגנת הורים בדרישה לאחריות ממשלתית לגיל הרך. בכולן השתתפו מאות בני אדם. לא הצלחנו לברר אם הן חרגו ממגבלת השעות שנקבעה ב-1993, אבל לפי הדיווחים בתקשורת נראה שלפחות חלקן התמשכו מעבר לשעה 21:30.
מעולם לא הייתה חובה, ולכן לא היה צורך לבטל אותה
אם לא הייתה הגבלה, מנין צמחה האמונה שבג"ץ ביטל גזרה כלשהי כדי לסייע למפגיני בלפור? נעשה סדר בבלבול.
בשעה שנתניהו הזכיר בכנסת את פסק הדין מ-1993, נידונה בבג"ץ עתירה חדשה שהגישו ב-21 ביולי 2020 כמה עשרות משכניו בשכונות רחביה וטלביה. אלה טענו שההפגנות במקום פוגעות באיכות חייהם, בחופש התנועה שלהם, ומסכנות את בריאותם בשל הקורונה. הם דרשו שבית המשפט יורה למשטרה להעתיק את ההפגנות למקום אחר, או יגביל אותן בזמן ובמספר המשתתפים.
ב-16 באוגוסט דחה בית המשפט את העתירה. השופטים פסקו שאין עילה להתערב בשיקול הדעת של המשטרה, וכתבו שההגבלות הקיימות מאזנות היטב בין זכות ההפגנה והמחאה ובין זכויות התושבים. הם אפילו הזכירו את פסק הדין מ-1993, שבו נקבע ש"מעון רה"מ הוא במהותו מבנה ציבורי'", ולכן אסור להגביל הפגנות מולו. "כאז גם היום", סיכמו השופטים, "מעונו הרשמי של רה"מ הוא סמל שלטוני והוא נבחר על ידי המפגינים לא בכדי". אף על פי שזכות ההפגנה לא מוחלטת, "הפגיעה בחירות ההפגנה ובחופש הביטוי של המפגינים כתוצאה משלילת אפשרותם להתכנס דווקא במקום זה - קשה וחריפה היא".
במילים אחרות, השופטים לא החליטו לבטל כללים שנוסחו בימי ההפגנות נגד אוסלו, אלא להיפך: לקיים את התקדים שנקבע אז נגד הגבלת הפגנות. הם חזרו על העמדה הזאת בתשובה לעתירה שהגיש רן כרמי בוזגלו עתירה לבג"ץ, שביקש מבית המשפט לנמק מדוע לא יחייבו את המפגינים נגד רה"מ להפגין "אך ורק עפ"י המגבלות שקבע בית משפט נכבד זה באותו עניין ממש" - כלומר בעתירה של "עם כלביא". בית המשפט דחה את העתירה על הסף.
נימוק אחד היה טכני. לכרמי בוזגלו אין זכות עמידה בסוגיה, שממילא הוכרעה באותו זמן באופן רחב ומנומק בעתירת התושבים. אבל היה גם נימוק מהותי: "המתווה הקונקרטי שאומץ בעניין עם כלביא הוא תולדת הסכם שאליו הגיעו הצדדים. אין מקום אפוא לטענת העותר כי מדובר במתווה מחייב המשליך גם על עניינו". בקיצור, מעולם לא הייתה חובה, ולכן לא היה צורך לבטל אותה.
סמוטריץ', בתגובה לפניית המשרוקית, אמר שדבריו על הגבלת הפגנות התייחסו בין השאר "לעצירת האוטובוסים בגירוש גוש קטיף בכפר מימון ולמעצרים המוניים בהתנתקות". הוא לא סיפק דוגמאות להגבלה של הפגנות מול מעון רה"מ.