החלטות גירושים / צילום: שאטרסטוק
הצעת חוק ממשלתית חדשה של שר המשפטים אבי ניסנקורן (כחול לבן) שמקודמת ע"י ח"כ קרן ברק (ליכוד) למניעת אלימות כלכלית בין בני זוג ובני משפחה, מבקשת למגר את תופעת האלימות הכלכלית בין בני הזוג. על פי שמה, ניתן היה לחשוב שמדובר בהצעת חוק חשובה שבאה לדכא תופעה מגונה המתרחשת לעיתים בין בני הזוג, אך כאשר צוללים לעומק החוק, לא ניתן להתעלם מהחשש שהחוק לא ישרת את המטרה לשמה הוא נוצר; מניעת אלימות כלכלית בין בני זוג, והוא יהפוך לעוד חוק שמנוצל ע"י בני הזוג במאבקי הגירושין.
פעמים רבות שבהליכי הגירושין אותם אני מלווה, מתלונן אחד מבני הזוג על אלימות פיזית או נפשית מצד בן או בת הזוג, על אף שאין ולא הייתה מעולם אלימות וללא כל סיבה נראית לעין. לצערי, היחס של רשויות החוק לבן הזוג המתלונן מלמדות כי מדובר בטקטיקה מוצלחת למדי, כאשר בן הזוג עליו הוגשה התלונה, צריך להוכיח כי הוא לא נקט מעולם באלימות על מנת שיוכל לפגוש את ילדיו מחוץ למרכז קשר. לפעמים התהליך לוקח חודשים ארוכים, ולבן הזוג נגדו הוגשה תלונת השווא נגרמת פגיעה לא פרופורציונלית. הכנסת אלימות כלכלית כעניין שיפוטי עלולה להיות מנוצלת לרעה אף היא על ידי בני זוג כחלק מהליך הגירושין, כאשר בניגוד לאלימות פיזית שהיא אובייקטיבית בד"כ, וקל לקרוא לה בשמה, אלימות כלכלית היא סובייקטיבית, ומרווח הטעות בעניינה רחב בהרבה.
חשוב להבין, כבר היום נותן החוק מענה ראשוני לאלימות כלכלית באמצעות הפנייה לגישור ביחידת הסיוע במסגרת בקשה ליישוב סכסוך. כאשר ישנה אלימות כלכלית אמיתית, לא ניתן לפתור את הבעיה באמצעות הכנסת בית המשפט בין בני הזוג, כפי שכאשר ישנה אלימות פיזית, אין די בהכנסת בית המשפט לעניין. שני סוגי האלימות צריכים להיפתר על ידי גורמי מקצוע, ובמידה וגם הם לא מצליחים לפתור את העניין, אין מנוס מלפתוח בהליך גירושין. לכן, כל ניסיון לפתור את העניין בין כותלי בית משפט לא יעזור, ופתיחת ההליך יכולה להוות זרז דווקא לפירוק החבילה.
כאמור אלימות כלכלית היא מבחן סובייקטיבי ולכן בית המשפט אף פעם לא יוכל לדעת מה קורה שם באמת. כך לדוגמא אם אחד מבני הזוג אחראי על תחזוקת הבית ומכרטיס האשראי על שמו מבוצעות כלל הרכישות לטובת הבית, יוכל בן הזוג השני לטעון כי הנה הוכחה לכך שהוא מצוי תחת אלימות כלכלית כאשר בפועל לא רק שלקח עליו בן הזוג את מטלות הבית, הוא גם עלול להיענש על זה. במקרים רבים בית משפט לא באמת יוכל להיכנס ולבחון את הדינמיקה המשפחתית שהובילה להוצאות של בן הזוג הנילון.
בעיה נוספת בחוק היא הרחבתו לכל התא המשפחתי. בלשון החוק נאמר כי "בן משפחה" - לרבות מי שהיה בן משפחה בעבר, והוא אחד מאלה: הורה או בן זוג של הורה, הורה של בן זוג או בן זוגו של ההורה, סב או סבתא, צאצא או צאצא של בן זוג, אח או אחות, גיס או גיסה, דוד או דודה, אחיין או אחיינית".
הדינמיקה הפנימית של כל משפחה היא אחרת. בעוד שופט אחד ישתמש במונח תלות כלכלית כמעט מוחלטת במובן הצר שלה, עלול שופט אחר להרחיב אותה גם לדמי כיס או בילוי של אחד הילדים או תמיכה בהורים. אני לא חושבת שבכוונת המחוקק לתת לבית המשפט את הסמכות להחליט על התנהלות כלכלית של כל משפחה ומשפחה לאור סט הערכים שלו. ולכן לטעמי הנזק של הצעת החוק גדול מהתועלת.
הכותבת היא עורכת דיו מומחית בדיני משפחה