נוף הגליל, אחרי השריפה. כילתה 4,700 דונם / צילום: איל יצהר
שבוע וחצי אחרי השריפה בנוף הגליל, שכילתה כ-4,700 דונם של יער וחורש וכבר ליחכה את שולי העיר, ועקבותיה עדיין ניכרות. האש פרצה ביום שישי בבוקר, בערב שמחת תורה, והימים ימי סגר - הזמן הכי לא מתאים לשריפה.
אנחנו נוסעים ברחוב דרך הגליל, משמאלנו מורדות ההר השרוף, מימיננו בתים חרוכים. אפשר ממש לראות את מסלול הדילוג של האש בין צמרות העצים, מקצה היער אל העצים באי התנועה ומשם אל הרחוב ואל העצים שבחצרות הבתים.
שם נראה כאילו האש והרוח נחו לרגע, כמו מתלבטות לאן לפנות: לכיוון שיכוני הרכבת הישנים והמתפרקים למראה במרכז העיר, או לכיוון שכונות הווילות שעוטפות אותה. האש רצתה שיכונים, אבל הרוח החליטה לנשוב לכיוון הווילות.
למרבה השמחה השריפה כובתה, כידוע, ללא נפגעים בנפש. כ-6,500 איש פונו מבתיהם, 32 בתים ניזוקו, שבעה נהרסו לחלוטין, ועשרות תושבים עדיין לא יכולים לחזור הביתה. כעת מבקשת ועדת הכספים של הכנסת פה אחד להכיר באירוע כאסון טבע.
אנחנו פונים לכיוון מוקדי השריפה, הר דבורה ויער צ'רצ'יל. עוד לא מספיקים לרדת מהכביש אל היער ומולנו מתנשא מפעל תחמושת רובים גדול של תעש, שעמד ממש במסלולה של האש והיה למעשה למוקד הסיכון הגדול ביותר.
מפחיד לחשוב מה היה קורה אילו. המראות היו שונים לגמרי. יכול להיות שנוף הגליל הייתה הופכת לביירות. לכו תדעו כמה חומר נפץ יש במפעל המבוצר הזה. במגזין "Israel Defence" קרא דני קרוננברג, מהנדס ויועץ בתחום החומרים המסוכנים, לשקיפות בכל הנוגע למיקומי מפעלים מסוכנים סמוך למרכזי אוכלוסייה.
"חלק מהתושבים כלל לא מודע לסיכון המדויק שהוא היה שרוי בו", כתב. לטענתו, מפעלי התעשייה הביטחונית פעלו במשך עשרות שנים כ"ממלכות אקס־טריטוריאליות" מבחינת רישוי ופיקוח של הרשויות המקומיות. "הדבר", כך קרוננברג, "גבל באנרכיה וגרם לזלזול מוחלט של חלק מהמפעלים בחוקים".
במאי 2007, הוא מזכיר, ניצת במפעל הזה ממש מחסן אחד די קטן ובו מצבור של פסולת תחמושת קליעית. האש והפיצוצים נמשכו שעות.
מאלביט, המחזיקה בתעש, נמסר בעניין: "לשמחתנו, באירוע המדובר, למעט אמצעי זהירות מקובלים, לא ננקטה פעילות חריגה".
אנחנו ממשיכים לנסוע לעומק היער. האדמה חמימה ושחורה מאפר, הריח העצוב של עץ שרוף נמחק לטובת הריח הטחוב והדחוס של מדכא הבעירה הכימי שעוד תלוי באוויר כמו חלום רע. מולנו הר דבורה, שרוף כמעט לחלוטין. כל שריפה מכילה את כל השריפות שראינו לפניה. אני נוגע בגדמים המפוחמים, בערימת זרדים שמתפוררת לאבק.
4,700 דונם זה אולי לא המון (השריפה הגדולה בכרמל כילתה 25 אלף דונם), אבל זו שריפת היער הגדולה ביותר בגליל התחתון ב-30 השנים האחרונות. ולא בסתם יער, אלא באחד מהיערות הנטועים הוותיקים והאהובים בישראל. הבריטים, שהנציחו בו גם את המלכה אליזבת וגם את צ'רצ'יל, נטעו פה אורנים לפני 100 שנה, שהצטרפו לחרובים, לאילות ולאלוני תבור, חלקם בני 150 שנה. כולם עלו באש.
נורא ואיום, אבל יש בזה גם יופי מוזר. האש לא עובדת מסודר. חלק מהעצים אמנם הפכו לאבק, אבל רבים מהם נותרו על מקומם והגיבו לאש ולחום בשינויי צבעים מרהיבים, שמרחוק נראים כמו גלויה של שלכת. אנחנו נוסעים לאט בדרך הנוף.
במצפה צ'רצ'יל - עם נוף מרהיב של עמק יזרעאל והגלבוע - מתחילים להתאסף בעצלתיים כוחות כיבוי לתחקיר. אני כבאי כבר שנים, דבר כזה אני לא זוכר, אומרים לי כל אחד לחוד. כ־40 אלף שריפות בשטחים פתוחים בשנה יש בישראל - רובן מעשה ידי אדם: תערובת של רשלנות, טיפשות ורוע.
כמו ילד קטן אני נרגש מחברתם של כבאים ומצטרף לחבורה. "היה פה שילוב ייחודי של גורמי סיכון מיידיים", אומר אחד הכבאים. כשאתה אומר ‘גורמים', אתה מתכוון לחום ורוח? אני שואל. כן, עונה הכבאי. וב'שילוב' אתה מתכוון שהחום גרם לאש לפרוץ והרוח עזרה לה להתפשט? כן, עונה הכבאי. מה בעצם ייחודי כל כך בשילוב הגורמים הנ"ל בסתיו הישראלי, אני שואל. הכבאים מביטים בי לרגע ארוך, וחוזרים לענייניהם. תראו את זה, ודאי אמרו זה לזה אחרי שהלכתי, חושב עצמו רב-טפסר. אז אני מרים טלפון לטפסר מיקי כהן, מפקד תחנת כבאות והצלה אזורית נצרת, ומבקש פירוט.
כהן (33 שנים במערך הכיבוי) לא מסכים להתייחס למפעל תעש, אבל אומר: "זו נחשבת שריפה קשה מאוד. האש לא מרוכזת בנקודה אחת, אלא מתפרסת. היו רוחות מזרחיות חמות וחזקות עם אחוזי לחות נמוכים במיוחד. עבדנו בעצימות גבוהה מול להבות גבוהות בחום מטורף ובמדרונות תלולים. האש התקדמה במהירות ובקפיצות של מאות מטרים. כל לוחם הגיע עד הקצה". יש מסקנות לגבי מקור האש? "אנחנו עושים תחקיר מסודר. נגיע לתוצאות ונפרסם. הכי חשוב, שלא נפגע אף אחד".
אנחנו חוזרים העירה, פוגשים את ד"ר שוקרי עואודה (61), רופא וסגן ראש העירייה ארבע וחצי שנים, מאז נבחר רונן פלוט לכהן בראשה והקים קואליציה של 100%. בעיריית נוף הגליל יושבים יחד ערבים וימנים וחרדים והכול בסדר גמור. "95% מההצבעות מוכרעות פה אחד", הוא אומר, "פה לא דנים בשתי מדינות לשני עמים - כאן חיים ביחד".
אנחנו נכנסים למכונית שלו ונוסעים ברחוב מעלה יצחק, העורק המרכזי של העיר. מימין ההר השרוף, משמאל הבתים. "להבות", אומר עואודה, "התעופפו באוויר כרימונים ויצרו איים של אש בכיכרות". למטה, בכפר עין מאהל הסמוך, נשרפו כ־200 דונמים של עצי זית. "זה זמן הקטיף והזיתים מלאים בשמן, שהגביר את האש". לעין מאהל, שמתגוררים בו כ־14 אלף איש, יש רק דרך כניסה ויציאה אחת, פתח לעוד תרחיש אימה: מצור של אש.
הכי רחוק מגפסו
אנחנו ממשיכים לנסוע במקביל לנתיב השריפה, שמלבד מפעל תחמושת איימה להתקרב לתחנת החשמל הראשית של העיר ולבית הקברות שלה. אם האש הייתה מצליחה לעבור את הכביש, אומר עואודה, היא הייתה מגיעה למכלי גז ענקיים המיועדים לכל האזור. "אם דבר אחד מכל אלה היה קורה, העיר הייתה מתפוצצת". נוף הגליל די ריקה, בכל זאת קורונה, אבל נראה שמישהו מטפל בה.
כ־30% מתושבי העיר ערבים, רובם מהאליטות של האליטות של המגזר הערבי; רופאים ושופטים, אנשי עסקים וקבלנים. אוכלוסייה אמידה מאוד, נוצרית ברובה. "פה זה לא חמולות. 64% מהתושבים הערבים", מתגאה עואודה, "מחזיקים בתואר אקדמי". הוא עצמו מומחה לרפואה פנימית, אשתו חנאן היא דוקטור למוזיקה ושלושת ילדיהם רופאים.
אני מתעניין ביחסי היהודים־ערבים שם ומופתע מהתשובות. עואודה ותושבים אחרים תיארו עיר שלא מסתפקת בדו־קיום, אלא שואפת להרמוניה. אני מתפלא, בראש שלי נוף הגליל היא מקום שבו לא רוצים ערבים, שאפילו החליפו את השם נצרת עילית כדי שלא יחשבו שהם ערבים, לא ככה? אז זהו שלא.
העיר אמנם זכתה למוניטין רע בעטיו של ראש העיר הקודם שמעון גפסו, שנבחר לאחר שהורשע בלקיחת שוחד, עד שבית המשפט פסק כי היה קלון במעשיו וגזר עליו שישה חודשי מאסר. לא רק פושע היה גפסו, גם גזען ואיש מדון, שניסה להרחיק את התושבים הערבים מעירו וקרא לא למכור להם בתים, שקבע "אם הייתי באירועי אוקטובר 2000, היו הרבה יותר הרוגים" בראיון ל"כל אל-ערב" מ־2011. גפסו אף הצהיר בראיון ש"שיעור היהודים תושבי נצרת עילית ב-2020 יעמוד על 95%".
אבל למציאות היו תוכניות אחרות והאירוניה צוחקת אחרונה: לא רק שתושבים ערבים ממשיכים להגיע לעיר, חלקם אפילו בעלי בתים המשכירים דירות ליהודים, ולקינוח: בית המידות של גפסו עצמו נמכר לפני חמש שנים למשפחת שיח' סלימאן, ויותר ויותר ערבים עוברים לנוף הגליל. היהודים, אומרים לי לא לציטוט, מוכרים בקלות.
גפסו מצדו מסר ל־G: "במהלך שבע וחצי שנות כהונתי עשיתי כמיטב יכולתי לייהד את נוף הגליל תוך מתן שירות לכל תושב בעיר ללא הבדל דת, גזע ומין. הדגשתי שוב ושוב במהלך כל התקופה שהיא עיר יהודית וחייבת להישאר כזו, התנגדתי להקמת בית ספר ערבי, ונצרת ונוף הגליל היו אזור רישום אחד, מה שאפשר לתלמידי נוף הגליל ללמוד בנצרת. אם הפרויקטים שהתחלתי היו נמשכים, מצב העיר היה טוב בהרבה היום, אבל היות שאני לא גר בה יותר לא אחלק ציונים". על מכירת ביתו לתושב ערבי אמר: "מכרתי ליהודי שמכר לערבי".
הסיפור מאחורי השם
2,500 תלמידים ערבים גרים בעיר, מספר עואודה, רובם לומדים בנצרת, אבל כ-350 לומדים בבתי הספר הממלכתיים בעיר. הדו-קיום הזה לא נפל מהשמים, מתחזקים אותו. כך למשל, התבטאויות אחרי השריפה - כמו סרטון צוהל על שריפה אצל יהודים שפרסם צעיר ערבי, או יהודי ששמח על שריפה אצל ערבים - זכו לדברי עואודה לטיפול מיידי, כולל עירוב של יחידות המודיעין של המשטרה. "אם דבר כזה קורה אצל הערבים, אני אחראי.
אם זה אצל היהודים, פלוט אחראי". עואודה מרעיף שבחים על ראש העיר שלו. "האופן שבו הוא יודע לארגן את כולם הוא אמנות". אכן, הזמן הקצר שנדרש לו (שבוע בלבד) כדי לארגן התחייבות ל־25 מיליון שקל לשתילת עצים ושיפוץ תשתיות והדרך שבה נוהל המשבר בעיר מעוררים הערכה. חיפשתי מחדלים, רשלנות, סחבת. בינתיים לא מצאתי.
אני משוחח עם לאה ספיר, אשת הקשר בין העירייה לתושבים שבתיהם לא ראויים למגורים. ל־60 מהם עדיין לא נמצא פתרון. "לחלקם ייקח חודשים לחזור הביתה, לחלקם רק צביעה ואוורור. אנחנו מספקים כל מה שצריך - מבגדים, דרך מכשירי חשמל ועד תמיכה רגשית". כמו כן, העירייה מוסרת לי שכבר רכשה 1,200 שתילים שיינטעו ברחבי העיר ובגינות שנשרפו בשבוע הבא.
גם הסיפור מאחורי שם העיר משעשע למדי. נצרת עילית הוקמה ב־1956 כחלק מתוכנית "ייהוד הגליל ונצרת" של בן גוריון, שהציע לקרוא לה קריית נצרת. אבל איש לא קרא למקום כך, אלא רק נצרת, עד שבשנות השישים קם בה מפעל הממתקים עלית והתושבים התחילו לקרוא לה נצרת עלית.
בשנת 1974 היא הפכה רשמית לעיר. בשביל למנוע את הפאדיחה של עיר הקרויה על שם חברה מסחרית, נוספה האות יו"ד והפכה את המקום לנצרת עילית. 63 שנים לאחר הקמתה, ביוני 2019, זכתה סוף סוף העיר בשמה נוף הגליל. החלפת השם זכתה אמנם לכיסוי תקשורתי, אבל הוא לא ממש נקלט עד השריפה, שארגנה לה קמפיין השקה עצוב.
היו עדיין כאלה שאמרו שהשם נוף הגליל מבקש להדיר ערבים, אלא שבמשאל שקיימה העירייה 80% מהתושבים היו בעד השינוי, כולל הערבים ונציגיהם בעירייה. עואודה עצמו מת על השם. כעיר מחוז נוף הגליל משופעת תעשייה, שירותים ומסחר. יש גם אטרקציות, כמו מרכז המזון, הסופרמרקט שלרגע היה הגדול ביותר במזרח התיכון.
"היו פה מעשי גבורה"
אנחנו ממשיכים עם עואודה לשכונת הווילות הצפונית - בנה ביתך צפון - ומופתעים מאוד. בעבר, בכל פעם שעברתי דרך נוף הגליל, נחשפתי רק לעולב. אבל פה אנחנו במרחק של שמים וארץ משיכוני הרכבת עטורי דודי השמש.
זו שכונה של בתי מידות חדשים ומפוארים; שערים מעוטרים ופסלים בכניסה; מכוניות יוקרה חונות בצד הכביש. הכול בטוב טעם. "זו האקדמיה של הצפון", אומר עואודה. רוב התושבים בשכונה ערבים.
עואודה, שמתגורר 32 בנוף הגליל, נולד בנצרת לבית קומוניסטי ("אבי היה חבר של מאיר וילנר"), משמש חבר הלשכה הפוליטית של מק"י וחבר לשכת חד"ש הארצית, ולא שולל התמודדות עתידית מול איימן עודה על ראשות הרשימה. הוא עדיין קומוניסט נלהב ש"מאמין שאפשר לבנות חברה צודקת דרך שותפות ערבית־יהודית". הוא אמר לי את זה בדיוק כשהאאודי שלו נכנסה לחניה של הווילה. לטענתו, בנוף הגליל נולד הרעיון של רשימה משותפת, כשהוא וחבריו הקימו ב-2008 את הרשימה המשותפת לדו־קיום שרצה למועצה. המדינה צריכה ללמוד מאיתנו, הוא אומר.
עואודה מספר על הפינוי. "האמת, היינו שאננים. עד 10:00 העשן נראה רק מרחוק, וכולם, כולל כוחות הכיבוי, שידרו שליטה במצב. לקראת 12:00 התחיל החום להתגבר והאש פרצה לכיווננו מדרום. הלהבות הגיעו לכ-20 מטרים ופסגות העצים ירו חצים של אש. העשן חסם את הראייה, אנשים התחילו להשתעל. בסביבות השעה 14:00 החל הפינוי".
במשך כמה שעות טובות העדיפו כוחות הכיבוי, בצדק, להתמקד בהגנה על מפעל תעש ועל תשתיות חשובות אחרת.
התושבים היו אלה שנשארו להגן על הבתים שלהם. "היו פה מעשי גבורה, תוך סיכון עצמי גבוה", אומר עואודה. בעיקר חשוב לו להדגיש את ההתגייסות של השכנים הערבים מנצרת, ריינה, דבוריה ועין מאהל, שחשו למקום עם מטפים וציוד כיבוי. "עבדו פה יחד יהודים וערבים, כתף אל כתף. היה בזה משהו משמח מאוד, שתרם לאווירה בעיר".
"הלקח שלי מכל המקרה הוא סולידריות", הוא אומר, ומדגיש שבנוף הגליל לא דווח ולו על מקרה אחד של ביזה, כמו בשריפה בכרמל למשל. הוא עצמו פתח ברחוב מרפאה מאולתרת ועזר לשואפי עשן. "האש, כמו הווירוס, לא מבדילה בין אדם לאדם".
"אין לי כלום, גם לא בגדים"
ואם כבר וירוס, גם כאן יש מה ללמוד. מתחילת המגפה ועד היום שומרת נוף הגליל על מעמדה כעיר ירוקה. נכון ליום שני השבוע יש בה 43 חולים בלבד, וגם זו עלייה דרמטית. עד אמצע אוגוסט התהדרה העיר באפס נדבקים - לא דבר של מה בכך עבור עיר שמוקפת ביישובים אדומים, נצרת, עפולה, דבוריה, וש-40% מתושביה שייכים לאוכלוסיות עתירות נדבקים, ערבים (30%) וחרדים (10%).
מה הטריק? ראש עיר פרנואיד (זו לא אבחנה רפואית). כבר באפריל סגר פלוט את כל החוגים, הפארקים, בתי הכנסת (כן!) והעסקים בעיר. לא זו אף זו, הוא הסב את כל פקחי התנועה לפקחי קורונה, שנתנו דוחות לתושבים ובעלי עסקים. התושבים לא אהבו את זה והתמרמרו ברשתות, אבל שום דבר לא עזר להם, הם נשארו בריאים. מרענן לפגוש בנבחר ציבור שלא פוחד מהציבור שלו.
אנחנו נוסעים לשכונת בנה ביתך דרום כדי לפגוש את עו"ד טארק אסכנדר (29), שביתו, בשורת הבניינים האחרונה ברחוב האלונים, נשרף כליל. אנחנו מגיעים לווילה רחבת ידיים. החזית נראית תקינה לגמרי, כאילו לא הייתה פה שריפה מעולם, אבל אז אסכנדר לוקח אותנו לצד האחורי.
המרפסת המרהיבה שמאחור גובלת ביער, כלומר גבלה: עכשיו כבר אין שם יער ובקושי מרפסת. בריכת ילדים קטנה נמסה בפינה לצד נדנדה שהאש עיקמה לגמרי, שתיהן שייכות ליסמין, בתו בת השנה וחצי של אסכנדר. הקירות מכוסים באבקה ורודה-אדומה, החומר הכימי לכיבוי.
"ב־10:00 בבוקר כבר הבנתי שזה רציני", הוא אומר, "ושניאלץ להתפנות ליום-יומיים, אפילו ארזתי תיק. לקחתי ספר, שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים, לפטופ, קצת משחקים לילדה, תכשיטים, והלכנו לאחותי, שגם גרה בעיר. הדבר שהכי כואב לי הוא שלא לקחתי את התמונות. לא הצלחתי לקלוט שאחזור לבית שרוף. עכשיו אין לי כלום, אפילו לא בגדים לדיונים בבית משפט, וכל החנויות סגורות". גם מה ששרד בבית ספוג בכל כך הרבה חומרי כיבוי שאסור להשתמש בו.
אנחנו עולים ליחידת הדיור שבחלק האחורי, שם הוא גר עם אשתו. היא הרוסה לגמרי. הגג קרס כולו, סלט של רעפים, ברזלים, טיח וחומרים מבודדים. הבית לא נשרף - הוא נמס. מתחת להריסות אפשר להבחין בקווי מתאר מטושטשים של חיים: צעצוע שבור מציץ, כלים שמחכים לשטיפה בכיור מכוסה אבק, שניצלונים שעוד מונחים על תבנית בתנור. "בדיוק חיממנו", אומר אסכנדר. על השיש עומד תפוח ירוק מכוסה באבקה אדומה ועל המקרר רשימת קניות קצרה. "המזל הגדול", אומר אסכנדר, "הוא שלא קרה שום דבר לספרים שלי".
איזה ספר ארזת לשריפה?
"את ‘הנזיר שמכר את הפרארי שלו', שמספר על עורך דין שמתמוטט, נופל למשבר ומתחיל את החיים מחדש. יום לאחר מכן נשרף לי הבית. אתה קולט? ואשתי בהיריון שני".
אז העיר מסתדרת, לאט לאט. מה יהיה עם היער? אחד מאנשי קק"ל העריך את מספר העצים שנשרפו ביותר מ-200 אלף. אני מרים טלפון לרועי הראל, יערן קק"ל, שכואב את האובדן. "זה היה חורש טבעי נהדר ויער ותיק. להערכתי, מתוך 4,700 הדונמים שנשרפו 1,500 הם טוטאל לוס. השקעות של מיליונים ושל עשרות שנים - מהיערנים הבריטים ועד אליי - ירדו לטמיון".
ומה עכשיו?
"לפי תורת הייעור נותנים ליער לעבור חורף אחד בעצמו ואחריו אומדים את הנזק. מוקדם לקבוע עכשיו. רוב המינים של הים התיכון יודעים להתחדש אחרי שריפות, אלון או חרוב שנראים מתים יכולים עוד ללבלב מחדש, וגם הגדמים שנראים אבודים, יש להם תקומה.
"אז לא הכול טוטאל לוס. השריפות טובות למחטניים וגם לחורש הטבעי. עוד שנה נדע טוב יותר. האידיאל שלנו הוא לא נטיעות, אלא חידוש טבעי של היער. נכון שאין תחליף לאלון תבור בן 150 שנה, אבל אם הצאצאים שלו יתפתחו באופן עצמאי, זה יהיה נהדר".
אז עכשיו הכל תלוי בחורף?
"כן".